במשך כל החיים שלי נאלצתי לסמוך על עצמי, וכל פעם שנתתי לעצמי להפתח ולסמוך על מישו זה תמיד הסתיים בכאב.

איך מתגברים על זה? זה הרי ברור שבן אדם שלא מוכן להיפגע לא יקרו לו דברים גדולים. no pain no gain. קל להגיד קשה לעשות.

כל פעם שאני מחליט לנסות להפתח אני עם מוטיבציה ומרגיש במאניה מטורפת כאילו שגם אני אפגע, מי שם זין בכלל?

ואז לאט לאט המאניה יורדת והרי אין מצב שהמכה תגיע כשאני במאניה, לא זה חייב להגיע כשאני מרגיש פגיע. ואז אני מסתגר 

מתרכז בעצמי ובדיכאון לעוד איזה חודש ככה וחוזר חלילה. המעגליות הזאת מייגעת אותי. אני כל כך עייף מיזה, כי זה כאילו אני מנסה ומנסה

אבל לא מגיע לשום מקום. רוב הזמן אני לא מרגיש כלום וכשאני כן מרגיש זה לרוב זעם בלתי מוסבר ורצון לפגוע במישו.

אני שונא את הגיל הזה אני נשמע כמו אישה במחזור ואין דבר יותר מעצבן מאישה במחזור.  אני כבר לא יודע למה כתבתי את הפוסט הזה,

כנראה סתם פריקה טיפוסית.