Necropolis Code

ליז;

יש ימים בהם הכוח בורח לי בין האצבעות, אני מודה. את השבר רואים בתנאי שמסתכלים עמוק עמוק בעיניים, בדיוק כמו שהם יודעים לעשות.

אני עדיין כאן, יושבת על הכיסא, מקווה לשמוע רחש שיפיח את המקום לחיים.אני מרימה את מבטי אל הירח המתערטל שנשקף מהזגוגית ומטיל אורו הכסוף על המסוק.

הוא נטמע מאחורי בלוריות של עננים – גורם לי לדמיין אותו מצטחק לו.אני מהרהרת במה שקורה בחוץ בעודי בוהה, מתוודה מחדש למה שקורה.

כבר אין לי מציאות של צבעים, קולות וריחות. אין אפילו חמלה מזוייפת. אני נאלצת להודות כי רק בזכותם אני לא מתה, עד כמה שהעובדה הזאת נשמעת מופרחת.

אנחה כבדה נפלטת מפי. יש עדיין אנשים ברחוב. אני מהרהרת, פיסת כוכב מציצה לרגע, ועוד צמרת מלטפת חתול.

אם מישהו היה מביט מעלה, חושף פנים מחייכות אל הרוח הקרירה במקום להתחבט בעצמו, האם היו בכלל מבחינים ביופי הזה? סופרים את הכוכבים הללו?

אחרי כמה זמן שאני טייסת אני מתחילה לשים לב לכל דבר בשמים. אני בוהה באנשים המעטים שפוסעים במורד הרחובות, עטופים כובעים ומחרוזות ססגוניות, מפריחים עשן סמיך מתוך מקלות הזיהום הללו.

לחשוב שלפני שנה הייתי מלצרית. אני מגחכת. והייתי מקנאה כשמישהו הזמין יין לשולחנה של אחת הנשים עם חיוך של פלרטוט.

ולחשוב שהמוזיקה היחידה שהייתי שומעת היא קול נקישות עקבים בריקוד צמוד או צחקוק מזוייף של שני חברים המספרים זה לזה דברי בדייה.

ועכשיו... אין לי מושג אם לצחוק או לבכות. אני רק יודעת שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים.

תתרכזי בנהיגה! מפגרת. אני רוצה לגעור בעצמי. אבל המחשבות נודדות כמו הרוח... רק שאני לא אתרסק.

דילן;

אני עוד זוכר את הכרתי את ליז. זה היה בבית הקפה הקבוע שלי, זה שתמיד הייתי קובע בו הפגישות.

ישבתי על אחד השולחנות המעופשים, מחכה לפגישת העסקים שלי. נערה צעירה הופיעה מפתח הדלת והתיישבה על הכיסא שמולי.

משום מה, היא לא נראתה כמו אחת שעתידיה הם לעשות לעסקים. היה לה שיער בהיר-זהוב שהשתפל עד מרכז גבה ועיניים כחולות רהוטות.

במקום חליפה משעממת גופה נגלם בתוך שמלה לבנה ורגליה בתוך נעלי עקב כסופות ועדינות. היה לה יופי שהתרגלתי אליו עם הזמן. כמו טעם נרכש במאכלי תרבויות, גם היא נראתה כמו אחת שצריך ללמוד, לחוות ולהכיר.

"היי," היא אמרה בקול מתקתק וקטעה את מחשבותי.  "ליז. אשת עסקים וטייסת. נעים להכיר."

"טייסת? מרשים." אמרתי לה בנימוס ולחצתי את היד שהיא הושיטה לעברי. "דילן, איש עסקים וחוקר היסטוריה."

"מרשים." היא השיבה בתגובה.

"ובכן." היא אמרה וכחכחה בגרונה, "אני יודעת שציפית לפגוש את אדוארד, אבל הוא שלח אותי לקחת ממך את התשובה. אתה מצטרף לצוות?"

במחשבה שניה, להצטרף לצוות היה הדבר המטומטם ביותר שעשיתי בחיים. אם לא הייתי מכיר את ליז לא הייתי מודע לכמה היא סובלת שם והכל היה בסדר.

לפעמים, כשהייתי בא לבקר אותה בתא, הייתי רואה עליה סימנים כחולים-סגולים ואצבעותיה היו עייפות מאימוני טייס או מהברקת הטרקלין.

אבל היא הייתה משהו מיוחד. מצבי הרוח של הצעירה התוססת הזו היו משתנים במהירות אך זה לא הוריד במאומה מהבגרות המקסימה שלה.

היא לא התלוננה, לא השיבה בצרחות ודעתה לא נטרפה עליה. מלבד שאלות מציקות וחוקרות לאד היא לא הייתה עושה מהומות.

ליז הייתה חולמנית בצורה מקסימה ונפשה אצילה ומלאכית. כל מה שהיא רצתה היה להרוויח את החופש שלה בחזרה.

היא הייתה ממש כמו ילדת-קריסטל מהתיאוריות שמלמדים באוניברסיטה. כזאת שמקרינה את הרגשות שלה אל הלבבות של אחרים, תופרת לעצמה קשרים מיוחדים ומשכנעים עד כלות.

ליז;

מספר קרנות שמש חורפיות הסתננו דרך התריסים, לא מחממות אך מספיקות כדי לסנוור את עיניי. ישבתי על ברכי והברקתי את הרצפה המשובצת בטרקלין של אד, מקשיבה להטפות שלו על למה לא לטוס בלילה ועל זה שאני לא אקבל מכתבים מדילן במשך שבועיים.

הרמתי אליו את מבטי, עיניי התכולות תולות בו מבט תמים-משכנע. היא ידע שהאדם היחידי שאני מחבבת כאן הוא דילן, שהוא בעצם די שלי, ולכן היה מאיים עליי בעזרת המכתבים.

אד לא ידע שיש לי טלפון סלולארי ושהמכתבים הללו הם כדי שלא אחטוף עונשים אחרים – כמו להבריק את הרצפה כמו שאני עושה עכשיו, בגלל טיסת הלילה הלא קונבנציונלית.

הוא נראה ממש עצבני. הזרועות השריריות שלו לא היו רפויות כבדרך כלל. הן היו מקומצות לשני אגרופים קטנים שנשענו על השולחן מתוך רצון כמוס להנחית לי אותם על האף.

פניו הבהירות נצבעו אדום רגזני, מראה מעט משעשע כשחושבים על כך לעומק. והעיניים שלו, עטורות בשחור אטום, נראו כאילו ניצותו באש הגיהנום.

המבט שלו החריף כל כך עד שהוא לא היה מבייש את פרדי קרוגר אפילו. חייכתי חיוך קטן וסחטתי את הסמרטוט אל תוך הדלי, דיי מרוצה מכך שהוא רוגז.

הייתי אורבת לרגשות שלו יומם וליל, מחפשת נקודות תורפה. משחר תקופתי כאן נהגתי לחכות למשמע צעדיו ולהצמיד אוזני לקיר, מניחה לפעימות ליבי להתחזק, כמו תזמורת בתוך גופי, הולם ונשמע למרחקים עד שיכולתי להישבע כי לאחר השיחות הוא תר אחריי בעיניו.

כשהיה מדבר בטלפון, הייתי עטה לשמוע כנץ העט על פגר ממרחק רב או כטורף אשר תאבונו גורם לו לרוץ אחר איילה צולעת.

השיחות שלו היו כה מעניינות ויכולתי לתאר לעצמי מה אומר האדם בקו השני. עצמתי את עיניי והרגשתי כאילו אני עוברת מעבר לקירות ולסורגים ושומעת את קולו הצלול מתרחק ואינו עוד.

לפעמים, כשהייתי יושבת בתא, הייתי מדמיינת שאני עם די. היה לו קול מקסים שהתנגן באוזני כמו צלילים גבוהים-נמוכים של פעמונים איתו היה נוהג לספר חוויות.

תמיד העברתי אותן בראשי וזכרתי אותן היטב. אך הדבר שאני זוכרת הכי טוב מכל העניין הזה הוא את הפגישה הראשונה.

זה היה הגורל. הגורל הזה היה תמיד הפכפך אליי, מתעתע ורודף בצע. ממש כמו שטן בגלימה שחורה הוא הוביל אותי אל המקום הזה שנקרא 'הבית של אד' וגרם לי לבלות את כל חיי כמו ילדה קטנה שאומרים לה מה לעשות.

אבל מאז שקרתה הפגישה הזו בבית הקפה הכל השתנה. למרות אור הפלורסנט הבוהק שכמעט הרעיל את עורי, זה שלא התכבדתי בכלום או שכמעט לא הספקנו להחליף מספרי טלפונים לא משנה.

דילן;

לכולם מסביב יש הצעות. חשבתי בעוד שהתקדמתי לאורך העיירה. חלקן טובות, חלקן מעליבות. אבל מציעים בלי סוף – לפחות מאז שאד גילה את ה'כשרון' הרב שנשפך ממני – ולי יש את הפריבילגיה לומר לא, לפחות.

אבל יש דברים שאני עדיין לא מבין. למה, בשם כל הרוחות, הסכמתי ללכת למקום הזה?

הנדנדות כאן כבר ננטשו מזמן ובקבוקי בירה מנופצים נחו לרגליהן, ממוגגות לרגע את התמימות שבמקום.

לא האמנתי שדווקא כאן יימצא אחד הצפנים של הכספת – אך זה לא היה משנה. רציתי רק את החלק שלי בעסקה כדי שבתום הימים הללו אוכל לברוח מפה רחוק רחוק ולקנות איזה אי בקאריבים.

במחשבה שניה, כשאני מסתכל, המקום הזה נראה לגמרי כמו המערב הפרוע – זה עם האינדיאנים והבוקרים.

הדבר המוזר יותר, בעצם, היה שאד לא שילם הרבה על חלקת האדמה הגדולה הזו ושאנשים פוחדים להרוס אותה.

כל המקומות אותם אד קונה מסתכמים בהסבר הזה מצד התושבים כאילו הקוד, זה שהם לא גילו בכלל, הרס להם את המושבה והם בחרו לברוח.

אוקיי, אז, כמה הערות לפני שאתם מגיבים. רק בפרק הזה יהיה הקטע של נקודת המבט של הדמויות, בערך...

אז אני מקווה שנהנתם מכך. אני יודעת שהפרק לא משהו ושהעלילה מתקדמת כל כך לאט שאתם לא תשימו לב - אבל זה מה יש.
מאוד השקעתי בכתיבה של הפרק הזה ואני דיי מצפה לתגובות. בכל זאת, אני כותבת רק מעט זמן ואני עדיין לא בטוחה אם זה הכיוון שלי -
אז אני מבקשת מכם עזרה.

אוהבת, מל.