בעקבות הפוסט שלה והאישור שנתנה לי החלטתי לעשות את זה.
היא צודקת באומרה שאת הזיכרון חשוב לכתוב,כי במוקדם או במאוחר,
ברצון או אי רצון הזיכרון ימחק..
גם אם זה לא יקרה היו או מחר או עוד 10 שנים,אבל בשלב מסויים הוא ימחק.
ואסור לי לתת לזה ללכת,לכל הזיכרונות שיש לי ממנו,כי כבר עכשיו אני לא זוכר הכל.
אז החלטתי לכתוב,את מה שאני זוכר.
זה לא הרבה למען האמת..אבל זה משהו שמאוד חשוב לי.
בעצם הזמן שאני זוכר אותו זה מגיל 6..כשאני הייתי בן 6 הכוונה.
הוא היה בן 8.
איזה שנה זה היה..1997 אם אני לא טועה.
בזמנו הסתכלתי עליו תמיד מלמטה,הוא היה הרבה יותר גבוה ממני,
כמעט ראש יותר,שיער שחור כלילה ועיניים שחורות גדולות.
אני הייתי נמוך,בלונדיני עם עיניים ירוקות.
תמיד היה מנסה לצבוע לעצמו את השיער במרקר חח גם רצה להיות בלונדיני
וכשהוא ראה שזה לא הולך לו הוא החליט לעשות ההפך,לצבוע לי את השיער בשחור (זה יותר הלך חח)
אני זוכר איך אמא התעצבנה כשהיא ראתה את השיער שלי והוא בכה כי החליט שהיא לא אוהבת שיער שחור.
תמיד היה הילד שהערצתי,רציתי כמוהו.
במשך ארבע שנים הרבה השתנה,
הוא גדל להיות ילד יפה עם עיניים שחורות ושיער שחור עם ניגוד של עור חיוור.
שילוב מקסים.
גם אני השתנתי,השיער הפך לחום והעיניים הפכו לירוק קצת יותר כהה.
אבל נשארתי נמוך ממך בראש חח
וכך,ב2001 הוא היה בן 12 ואני בן 10.
בתקופה ההיא המטרה היחידה שלו הייתה לנסות לשכנע אותי שאני מאומץ.
כמובן שבזמנו לא אני ולא הוא ידענו שאני באמת מאומץ אבל זה לא משנה.
הוא תמיד השתמש בתירוץ שגם הוא וגם אחותי עם עיניים כהות ושיער כהה ואני לא.
אמר שאני אוהב ספורט וטוב בזה והשאר לא.
ועוד כל מיני שטויות שילד בן 12 יכול להגיד.
אני כמובן האמנתי..הרי הוא אחי הגדול..
אבל גם זה נשכח עם הזמן..
שנה לאח מכן הייתה לו בר מצווה,התרגש אבל שיחק אותה אדיש.
העלייה לתורה הצחיקה אותי,כי הקול שלו בדיוק התחלף.
בהחלט מחזה משעשע.
אני לא אשכח איך איך במסיבה הוא שמר עלי,
הדודה (המפגרת) שלי החליטה להגיד לי את דעתה עלי ואני הלכתי לצד,נעלב.
טוב,הייתי רק בן 11..עדיין לא ידעתי להחזיר לה כמו היום.
הוא עלה לבמה ואמר שאף אחד לא ממשיך לחגוג עד שאני לא חוזר.
אני לא אשכח את זה.
יוני 2004 הוא חזר הבייתה,בן 15,
אמא מבשרת לו בשרות טובות.
"תנחש מה? התקבלת."
השמחה שהייתה לו על הפנים לא ניתנת לתאור.
התקבל לבצפר שרצה.
איזה חננה.
2006,בן 17,מהשנה הזאת היה לו חיוך תמידי על הפנים,
הכל תמיד האיר לו,
ראה את הדברים היפים.
כן,בחורה מעורבת בזה - כמובן.
בשנה הזו אני והוא הרבנו להתחרות בריצה,
הוא תמיד היה עוקף ומנצח אותי,התאמן כל כך חזק לצבא (כן,כבר מגיל 17)
בשנה הזו נולד גם עוד אח קטן,
כמה שאהבת לשחק איתו.
בשנה הזו הייתי בן 15,גילו אצלי גידול,
והוא היה שם,תמיד עם חיוך לעודד ולצחוק איתי,
להגיד לי שזה לא נורא,
שזה בקטנה וקטן עלי,
שאני אעבור את זה כמו גדול.
כבר ארבע שנים עברו מאז.
2007,בן 18,הרבה דברים קרו בשנה הזו.
סיים לימודים בהצטיינות,
התקבל לסיירת שרצה בצבא,
היה לו טוב מתמיד עם החברה,
וכמובן - הגיע לגיל 18,הוא חוקי.
2008,בן 19,מתלונן שהוא קשיש.
כבר שנה בסיירת,
טוב לו,מרוצה וגאה לשרת את המדינה,
גאה במדים שלובש.
חוזר הבייתה פעם בשבועיים-שלושה,
קודם כל עובר אצל החברה,
אחר כך נכנס לבית ודבר ראשון מדליק את הרדיו עם הדיסק הקבוע,
מכוון לפול ווליום ושם שיר מספר 6,"מפנה מקום".
לוקח את השלט ומשתמש בו בתור מקרופון בשביל השירה הנוראית בכוונה.
ככה כולנו ידענו הוא הגיע.
אמא קודם כל באה כדי לתת חיבוק ואחר כך לדחוף אותו לחדר אמבטיה,
שיוריד את המדים,שיתקלח.
היא אף פעם לא הבינה איך הוא חוזר עם כל כך הרבה אנרגיות,
ואז מבינה כמה אנרגיות "יש" לו למחורת כשישן עד 4 בצהריים חח
את כל השהות שלו בבית הוא היה מעביר בטחינה וצחוק.
אני כבר הגעתי לגובה שלו,
ובריצות כבר לא תמיד היה מנצח.
כמו שאמר בעבר,תמיד הייתי יותר טוב ממנו בספורט.
והוא ניצח רק בזכות האימונים הקשים שעבר חח.
אני זוכר את אותו יום נורא.
חזרתי הבייתה ושלושה אנשים ישבו בסלון מול ההורים,
אמא התייפחה בזרועות של אבא ואחותי ישבה שם חסרת הבעה,
ברגע שראתה אותי קמה ורצה לחבק.
לא הבנתי מה קרה.
שאלתי אותה אך היא לא ענתה אז עברתי להורים אבל גם הם לא ענו.
מי שענה לי היה הבחור האמצעי שישב מולם,
הוא אמר לי "אני מצטער,אבל אח שלך נהרג במהלך פעולה"
הסתכלתי עליו באדישות מוחלטת.
זה לא היה במודע אבל ככה זה היה.
ההורים שלי בכו על הספה,אחותי בת ה14 מחבקת ובוכה,
ואני,ילד בן 17,עומד ומסתכל עליו באדישות.
שיחררתי את האחיזה של אחותי והתקדמתי לעבר המדרגות,
עליתי בהן קומה וזה השלב שבוא התחלתי לרוץ,
שמעתי את אמא צועקת,את אבא בטלפון..בטח מבשר לסבתא.
את אחותי לא שמעתי,בטח חזרה למקום שלה על הכורסא עם ההבעה הריקה.
סגרתי מהר את דלת החדר שלי,הורדתי את הגיטרה מהגב והוצאתי את הטלפון,
התקשרתי אליו,שוב ושוב ושוב אבל הוא לא ענה,
אז התחלתי לנסות לשכנע את עצמי שהוא לא יכול לענות,
בטח באימונים..
אז שלחתי לו הודעה
ועוד אחת למקרה שלא קיבל את הקודמת
ועוד אחת ועוד אחת עם הרבה תירוצים של למה לשלוח
ולמה הוא לא עונה..
אני לא בכיתי עליו,לא הייתי בהלוויה,
בשבעה הלכתי לבצפר,
לא היה אכפת לי שמדברים עליו על ידי,לא היה אכפת לי לדבר עליו
כי שכנעתי את עצמי שהוא בצבא..מה יותר קל מזה?
עם הזמן..כשהוא לא חזר ולא יכולתי להמשיך לשכנע את עצמי כל שבוע שהוא סוגר שבת שוב ושוב
ולא יכולתי יותר לראות את המבטים של אמא שלי לעבר הדלת כשהיא נפתחת על ידי מישהו ביום חמישי
ואז,יום אחד פשוט נפל לי האסימון.
הוא לא יחזור.
החבר הכי טוב שלי,אח שלי לא יחזור.
הוא מת.
קבור מתחת לאדמה בהר הרצל.
אני זוכר הרבה דברים מאח שלי..
דברים קטנים,משפטים,סיטואציות,הברקות מפגרות.
אבל זה דברים שאני מעדיף לשמור לעצמי,אולי לא הכל צריך לכתוב כי אז זה יאבד מערכו.
אח שלי..אח שלי שחי מ1989 עד 2008...לא הרבה זמן.
מת בעודו ילד..בסך הכל בן 19.
מת בעודו משרת את המדינה שכל כך אהב.
הגיבור שלי.
תמיד היה ותמיד יהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
