באמצע שדרות הרצל יושב וחושב מה לכתוב לך.
על הכאב והפחד שגדל בתוכי כמו פרח מלבלב.
חושב עלייך ועל מיכל ועל מעשיכם עכשיו,
על מה אתם רבים,מדברים - דברים חשובים?
באמצע שדרות הרצל אני יושב על הריצפה ולא מבין למה.
מרים את עיני מהדף בגלל מגע רך שמקפיץ את תשומת ליבי.
מביט ישר לעיניה של ילדה בת 18 לכל היותר ושתי חברותיה מאחור.
מחייכת היא אלי עם חיוך חסר כל בושה,חסר פחד,
פרצופים מוכרים? לא,מעולם לא ראיתין.
מסתכל על חולצתה,סמל של בית הספר "זיו" שנמצא ממש לידי.
הבנה.
מחזיר את עיני לפניה והיא נראת מוקסמת,ממה? אני לא יודע.
מפנה את עיני לחברותיה שמחייכות אלי חיוך מבוייש.
שואלת היא לשמי,מחייך אני ועונה לה שמי הוא בנג'מין,
היא נראת יותר מוקסמת.
את שמותיהן לא אפרסם כאן מתוך כבוד לפרטיותן.
רוצה לשתות איתנו קפה? הן שואלות אך אני נאלץ לסרב בחיוך.
שאלו אם יש לי חברה,אז זה כל העיניין? שאלתי.
ודאי שלא ענו.
שאלו לגילי,עניתי.
הן אמרו שאני חמוד.
בגלל גילי? שאלתי,אמרו שהגיל לא רע בכלל.
סרקה את גופי כשקמתי,
מצא חן בעיניה.
שמתי את הגיטרה על הגב,
עוד יותר מצא חן בעיניה.
ואני? אני הסתובבתי והלכתי.
אני לא מתייחס אליהן כאל חפץ,ולא כאל מודל חמוד או לא,
הן בני אדם וכך גם אני והתנהגות כזו היא נוראית מבחינתי,
להסתכל על בנאדם כאילו הוא טרף? מה,אין לי אישיות?
לא,כנראה לא רק בנים מתנהגים כמו חיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
