להרגיש את המים הקרים על כפות הרגליים,
לראות את כל הירוק מסביב,
העצים הגבוהים והכל כך רזים,
השפיריות והציפורים,
כל כך הרבה חסידות יש כאן,
בתים גדולים שמעוצבים כל כך יפה סביב אגם גדול,
שקט ורוח על הפנים,
קצת חום ולחות אבל יש בריזה,
להסתכל על האח הקטן ולחשוב כמה גדל מהפעם האחרונה שהיינו כאן,
לחשוב שרק צחוק של ילדים והחברה וזה יהיה מושלם.
להכנס לחדר שלך ולא להרגיש שייכות,
למרות שכל הדברים בו שייכים לך בלי שום ספק,
אפילו הגיטרה שלך מרגישה זרה על האצבעות,
כאילו שכחת את תחושת המיתרים עליה.
לצאת החוצה לארץ שלך כביכול אבל לא להרגיש שייך,
לדבר שפה שלא נשמעת לך טוב.
לחייך לאנשים מזוייפים חיוכים מזוייפים במקום המזוייף הזה עם כל הבתים הדפוקים האלה והחיים המזוייפים והלא אמיתיים שיש לאנשים כאן,
הבועה שהם חיים בה נוראית,עטופים בצמר גפן בצורה כזו שזה פשוט מחליא אותי אבל בוא זמנית יש לי בלב איחול לכולם לחיות ככה.
החיים טובים בסך הכל,לא חסר כלום,אין כאב,אין סבל,אין שקרי..
באתי להגיד שאין שקרים אבל על מי אני עובד?
כל המקום הזה הוא שקר אחד גדול.
כולם משחקים אותה יפה מאוד שהכל בסדר מבחוץ כדי לא להיות "שונים" לא לשחות כנגד הזרם,
אבל בפנים,בתוך הארבע קירות המבודדות האלה כל האמת יוצאת.
וזה חרא.
כל החברים שלך שלא ראית כבר שנה ואתה רואה שוב,
יש התרגשות בהתחלה,
בכל זאת,אנשים טובים והתגעגעת אליהם.
אבל אחרי שמבלים בחברתם לומדים להעריך יותר את החברים בבית,בישראל.
תאמת,אין לי מושג מה אני כותב..ולמה.
אני מניח שזה מה שאני צריך לעשות כדי לשלוט על עצמי כרגע,
כדי להשאר בשליטה.
אני כבר לא טוב בקטע הזה כמו פעם,
הזדקנתי מאז חח סתם.
אומרים לי שזה הבית בסופו של דבר,
הרי אנגלית זו השפה שלי,
אמריקה אמורה להיות הארץ שלי.
ולמרות שאני באמת יותר טוב באנגלית מעברית אני לא רואה בה את השפה שלי.
אני לא רואה בזה את הלאום שלי.
ואני בחיים לא אעבור לגור כאן,במקום הירוק והדייסתי הזה.
יותר מידי אמריקאים מפגרים.
וכן,אני יודע שאני יורד גם על עצמי כשאני אומר את זה..
אבל מתי אמרתי שאני לא מפגר?
אני גם בן וגם אמריקאי..זה פיגור כפול.
טוב כאן באמת חפרתי.
אוה כן,בנוגע לפוסט ההוא.
צדקתם,כמובן.
למה שמישהי תקנא בחברה שלי שיש לה אותי אם היא אפילו לא מכירה אותי?
למה שמישהי תקנא בגללי?
עולם משונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
