תמיד פחדתי להזדקן. אני חושבת שבתור ילדה בת 17 המחשבה הזאת לא נתפסת בכלל, שיום אחד אדדה ברחובות, מישהו יפנה בשבילי את הספסל הראשון באוטובוס, ובסופו של דבר איזו פיליפינית תעביר אותי מכיסא גלגלים אל המיטה בלילה, ומהמיטה אל כיסא הגלגלים בבוקר. עד שיום אחד הכל ייגמר, הכל שחור. אולי יש עולם הבא ואולי.. אולי אני אשן לנצח.

היום עמדתי לבושה בלבן יחד עם עוד כמה עשרות בני נוער מהעיר שלי, שרנו ביחד כולנו את "התקווה" ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. בדרך הביתה הבנתי שאני טיפשה. הבנתי שלעומתי, יש עשרות אלפי ילדים, סה"כ ילדים, שבטח לא חלמו להזדקן, אבל גם לא חלמו שלא יזכו להזדקן. לא דמיינו לעצמם, גם לא בחלומות הכי פרועים, שירגישו מה זה לקבל כדור. את הכאב המשתק הזה. לא חשבו אי פעם שהחבר הכי טוב שלהם, אפילו שהם מכירים רק שנה או שנתיים, ידמם למוות מול העיניים שלהם.

אז אני מצטערת על החוצפה, מצטערת על זה שלרגע חשבתי שלהזדקן זה מפחיד, כי זה כל כך רחוק ממני.

אתם יודעים מה באמת מפחיד? למות. למות כשאתה בן 18,19,20 אפילו 30. למות כשעוד לא זכית לחיות, לאהוב באמת, להקים משפחה. או שזכית להקים משפחה אבל האישה שאתה אוהב תצטרך להתרגל לקום למיטה ריקה, לבד. הילד הקטן שלך לא יראה את אבא שלו שוב. הדבר היחידי שישאר לו מאבא זה שאבא גיבור.

כמו כל אלה שאיבדנו, כל אלה שטמונים באדמה שהם מתו על מנת להגן עליה, שתישאר שלנו, שיהיה לנו מקום אחד מוגן מהעולם המטורף הזה שרק מחפש להרוג ולשנוא. גיבור. מילה גדולה, אבל את האמת? גם היא לא מנחמת...

הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים.