נפרדנו. הוא ממני. עבר בערך חודש. אני קצת אבודה, לא הכי יציבה בעולם, רגע אחד בשמיים שניה אחר כך עצובה.

היום נשכבתי על הרצפה ושמעתי מוזיקה, הרגשתי שהכל הולך להיות בסדר. פתאום רציתי למות כל כך.

יצאתי לרחוב והרגשתי כמו זומבי, עם עיניים מתות. הסתכלתי על עצמי מבחוץ, הגוף זז, אבל אני לא בתוכו, אני לא שם.

חזרתי הביתה והגעתי למסקנה שהגיע הזמן להמשיך הלאה, שאני לא יכולה לחכות לו יותר. 

ואז מישהו אמר לי את השם שלו והרגשתי כאילו אין לי לב להכיל רגשות יותר.

בראש שלי אני עומדת ממש על סף תהום, רגל אחת על האדמה ורגל אחת באוויר, מתכוננת לנפילה.

אם אני אפול, אני לא אקום יותר. קשה לי לא לוותר על עצמי, אבל אני במאבק תמידי. מקווה לנצח.

masterpiece. אין לי מילה אחרת לתאר את הדבר המדהים הזה.