זה קצת עצוב שהבן אדם שאת הכי אוהבת גורם לך להרגיש הכי בודדה בעולם. אני לא יודעת כמה זמן עוד אני אוכל להמשיך לשקר לעצמי ולך שטוב לי איתך ושאני מאושרת, כשאני יודעת שאני מאבדת את השפיות שלי לאט, לא לגמרי באשמתך.

בזמן האחרון אתה גורם לי לבכות יותר מאשר לחייך. בזמן שאתה ישן במיטה שלך אני יושבת על הרצפה בחדר ובוכה דם כי מתחיל לחלחל בי הפחד שאתה כבר לא אוהב אותי. ואז אתה חוזר אליי, אנחנו שוכבים במיטה, אני מסתכלת לך בעיניים ורוצה לבכות קצת כי אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהיה לנו קצת זמן כזה ביחד. הריח שלך, שהוא כנראה הריח האהוב עליי, משכר. לרגע אני חושבת שהכל יחזור להיות כמו פעם.

ואז אתה אומר לי שאתה מעדיף להיות לבד. אני עוצרת לרגע ותוהה - אולי אני צריכה לכבד את הפרטיות שלך? אבל אז אני חושבת על עצמי שאם משהו רע היה קורה לי, המקום היחידי שהייתי רוצה להיות בו הוא איתך. אז נשבר לי הלב קצת.

בזמן האחרון יצא לי לחשוב הרבה על פרידה. אולי קצת יותר מהזמן האחרון, תקופה די ארוכה. איך זה יהיה לחיות בלעדייך, לא לתת דין וחשבון על כל מילה שיוצאת לי מהפה ועל דבר שאני עושה, לדבר עם גברים אחרים בלי לפחד שאולי זה יפגע בך, להיות עם אחרים אחרי שכבר שנתיים פלוס לא הכרתי שום דבר אחר חוץ ממך. היו רגעים שבהם חשבתי שאני באמת רוצה את זה, אבל לא מסוגלת לעשות את זה בגלל שאני רגילה אליך כל כך, ואתה הדבר היחידי שאני מכירה. אתמול הבנתי כמה אני טועה, כמה אני מפחדת מלהיות בלעדייך, כמה זה הדבר האחרון שאני רוצה.

קצת כואב לי כמה שאנחנו שונים. אני חוששת שבמובן הזה אני תמיד אהיה שונה מאחרים כי כשאני אוהבת, אני אוהבת עד הסוף, אין אמצע. עלתה לי המחשבה שאולי אתה לא אוהב אותי, אולי אף פעם לא אהבת באמת, כי אתה יותר מדי עסוק בלאהוב את עצמך. אני מוכנה להישבע שאני אוהבת אותך יותר מאת עצמי, ואלה לא סתם מילים שנזרקות לאוויר, אני מתכוונת אליהן. אני מרגישה שעם כל צעד שאני עושה קדימה, כלפייך, אתה לוקח אלף צעדים אחורה, אני מרגישה, עדיין, שאתה עושה הכל כדי להרחיק אותי. שאולי הגיע תורך לרצות משהו אחר, ואני רק מקווה שתגיע לאותה מסקנה שאני הגעתי אליה.

אני כותבת את זה לעצמי כי אין לי למי ללכת, אבל אני שוקלת לחלוק איתך את זה. הבעיה היא שהתגובה שלך ברורה מראש, אני יודעת שכלום לא ישתנה, שאתה תמשיך להיות מי שאתה ואני אמשיך להיפגע שוב ושוב ושוב. אני לא חושבת שאתה מבין בכלל כמה הדברים שאתה עושה פוגעים בי, כמה הפכתי להיות פרנואידית שכל דבר שאתה עושה הוא כדי להעביר לי מסר שאני צריכה להתרחק. והבעיה האמיתית היא שגם אם אתה מבין, אני לא בטוחה שאכפת לך בכלל, לא בטוחה שאי פעם ראית אותי באמת, שאי פעם היה אכפת לך אם טוב לי ולא אם טוב לנו - כי ברגע הזה, כאב הראש שלי הופך להיות גם שלך.

אני מתגעגעת. מתגעגעת לנוכחות הבלתי פוסקת שלך בחיים שלי למרות שאני יודעת שגם לי יש חלק בכמה שהיא התמעטה, מתגעגעת להודעות לפני השינה או סתם להודעה מושקעת באמצע היום, כדי להזכיר לי כמה אתה אוהב אותי. פעם לא יכולת להוריד את הידיים שלך ממני, היית אוהב שאני מחבקת אותך מאחורה ומסתובב לנשק אותי, נותן קצת תשומת לב. אני מתגעגעת ללשמוע אותך אומר "אני אוהב אותך", לא בגלל שאני אמרתי קודם. 

אני לא יכולה לשנות אותך, לא יכולה להפוך אותך לחם ואכפתי יותר, לא יכולה לגרום לך להגיע לבית ספר או לפחות לענות לי להודעות ולטלפונים כמו בן אדם, ואני הולכת להפסיק לנסות. אבל אני גם לא יכולה לשנות אותי, אני תמיד אמשיך להפגע בגלל שלי אכפת יותר, אבל בשלב מסויים ימאס לי, ימאס לי ואני אקום ואלך. אני רק מקווה, וגם קצת חוששת, שאתה הולך להקדים אותי.