ואני כבר לא מוצאת נחמה במילים. אני כבר לא אני הפואטית שחולמת בהקיץ על ריבים בגשם, עליך מחכה לי מתחת לבית עד שאני ארד או אעלה,

ואתה, מה לך ולפואטיות? אלפי שנות אור. אולי זה מה שאני מחפשת, קצת ריגוש, והוא לא בהכרח צריך להיות כאב, או מה שאני מרגישה כרגע

כי איתך זה לא ריבים זה רק שתיקות, זה ריחוק. אני בתוך כלוב, אתה מחזיק את המפתח ואני רוצה להשתחרר.

אני רוצה לעלות אליך הביתה עכשיו לדפוק בדלת כל כך חזק עד שכולם יתעוררו ולתת לך סטירה, אבל במקום אני מנסה להתנחם במילים שלי.

אני רוצה להתפוצץ. אני רוצה לבכות. אני לבד. אין לי אף אחד חוץ ממך ואתה לא פה, אתה עומד עם הגב אליי האוזניים שלך סתומות, אתה לא פה

והידיים שלי כבולות, אני נחנקת, אני רוצה חופש, אבל אוהבת אותך יותר מדי בשביל לשחרר.