כרגע בא לי לשחרר את האחיזה. האצבעות שלי שורפות מלהחזיק את הקצה הדק הזה, הידיים בוערות ואני רוצה לשחרר, 

אני רוצה ליפול לבור, אני רוצה לשכב בתחתית שלו חסרת אחריות, להגיע למקום הכי נמוך שלי.

קשה לי, קשה לי לגרום לעצמי להאמין שאני לא רוצה לבכות. קשה לי לשכנע את עצמי שהכל באמת בסדר.

לפעמים אני רוצה לפתוח את העיניים בבית חולים או במוסד לחולי נפש קשורה למיטה שמישהו יגיד לי שיש לי בעיות אמיתיות בחיים

שזה לא בראש שלי שאני באמת, באמת לא בסדר. אבל זה לא נכון. החיים שלי רחוקים ממושלמים אבל מי בכלל רוצה אותם כאלה?

וכמו שהם רחוקים ממושלמים הם רחוקים מלהיות באמת גרועים. או אפילו רק גרועים, בלי באמת.

הכי קשה לי לספר לך שאני מרגישה ככה. אני אומרת לך שלא טוב לי ואתה שואל למה ואני שונאת את עצמי כי אין לי תשובה,

אני לא מתחמקת, אני פשוט לא יודעת. אני לא יודעת מה קרה. אני לא יודעת למה בא לי לחתוך לעצמי את הבשר עם הציפורניים,

לא יודעת למה יש לי חשק להתחבא מתחת לשמיכה ולבכות, ואני לא באמת כועסת עליך, אבל אני כן.

אני שוכבת מולך, מסתכלת לך בעיניים ונשבעת לך שטוב לי איתך. וזה נכון, באותו רגע אני בגן עדן אמיתי

אבל אז.. אני צריכה לחזור הביתה, להתעורר, לצאת מהבועה הזאת, וקשה לי להודות בזה אבל אני לא יודעת להתמודד עם החיים כשאתה לא לידי.

אני הכי לבד בעולם. אני הכי לא מתפקדת. אני כמו ילדה קטנה שהלכה לאיבוד בקניון, רק רוצה למצוא אותך, למשוך לך את הרגל

כדי שבחיים לא תעזוב אותי עוד פעם, רק רוצה לעצום עיניים ושיהיה שקט, או מוזיקה. רק לא צרחות.