זהו, סוף סוף התחלנו לפעול, גם עם במעט.
היום בבוקר הייתי בישיבה הראשונה של הארגון "איכפת לי", וגיבשנו רעיון איך להציג את הארגון בפני בית הספר.
לא עברו שעות ארוכות, וכבר ישבנו להכין שלט רשמי בכדי לתלות בבית הספר. גואש, לכלכוך, משפטים יפים, בדיחות ואווירה טובה- כן, היה באמת נחמד!
תום, ראש הארגון, ממש התאכזב מהכיתה שלו. הוא ניסה להסביר להם על הארגון, והם פשוט "סתרו לו בפנים". אני מפחד בתוך תוכי, שזה מה שיקרה אם אנסה לעשות זאת גם בפני הכיתה שלי. אני מכיר את הכיתה שלי. עדיף כבר לדבר לקיר. ובכל זאת, אני מקווה שעוד חבר'ה יצטרפו, ונוכל לפעול. איכשהו.
היום קיימתי את ההבטחה שלי מכמה פוסטים קודמים- הוצאתי 90 במועד ב' במתמטיקה! אני על הדרך הנכונה :)
חוץ מזה, היום סוף סוף ראיתי את התעודה שלי. לא אכחיש ואגיד- אני מאוכזב. המומצע שלי הוא 94.14, ואני מרגיש צביטה קלה אי שם בחזה. אוי, אני כזה פרפקציוניסט- אבל גאה בזה :)בסופו של דבר, כל עוד אוכל להיות רופא.....בעצם לא- לא בא לי.
ושוב, אחזור לנושא שהכי מציק לי. האקסית.
אני באמת מבולבל. המחשבה שלי היא הטיטניק ורננה משמשת כקרחון.
אני מנסה לא לחשוב עליה, אבל קשה לי להתעלם ממנה. מהחיוך שלה. מהביטחון שלה. ההליכה שלה משגעת אותי. מלאת בטחון, וסקסית במידה מסויימת. אפילו על סקס עם רננה אני לא רוצה לחשוב, ובכל זאת- אני לא יכול למנוע מהמחשבות שלי לנדוד אליה.
למה עכשיו? למה דווקא אחרי שהחלטתי בלב שלם שאני נפרד ממנה, מחלחלות בי הספקות?
אולי זה דווקא דבר טוב: בקשר שלי איתה הייתי לחוץ כמו לבה בהר געש. אולי לכן לא הרגשתי אליה דבר. אבל עכשיו? אני רגוע יותר (וזה בהחלט משתפר!!), ולכן אני לפתע מסוגל להתחבר לאותן רגשות שכל כך ניסו למצוא את דרכן להגיון וללב שלי.
הראש שלי זז ב360 מעלות בהפסקות- רק בכדי לראות אותה. לראות אותה צוחקת, מתחבקת ונהנת עם אחרים. לא איתי.
היא פשוט מונעת ממני להתרכז. כפי שזה נראה כרגע, היא גם יכלה לשגע פיל. האם הזמן באמת יעשה את שלו? או שאני פשוט צריך מישהי אחרת, שתעזור לי להתגבר על רננה.
גם כשאני "שובר ת'ראש" על הנושא, אני פשוט לא מוצא דרכים להתמודד עם זה. אני פשוט מניח לתת ללב שלי לקפוץ בכל פעם שאני מביט בעינייה, או אפילו כהיא עוברת במסדרון.
מחר היינו אמורים לחגוג יחד שנה. מעניין איך זה היה יכול להיות. האם היינו עדיין יחד? אילו רק הייתי פחות לחוץ.
כן, אני עדיין לא יודע למה להפנות אצבע מאשימה. אני תלוי באוויר.
אגב, אני רוכש כרטיס מסך חדש!
אוי, כמה שזה לא בריא. אני לא הולך לזוז מהכיסא!
יחי הגיימרים.
אני באמת מקווה שלא אגזים.
למרות זאת, מבחינת הנאה מלאה- אני תמיד אעדיף טיול אופניים בטבע, או שיחה טובה עם חבר/ה.
ואסיים במשפט שהצחיק אותי: "ההבדל בין גאונות לטיפשות, הוא שלגאונות יש גבולות!"- אלברט איינשטיין. רואים שהוא היה יהודי :P
שיהיה שבוע טוב לכולם!
דן.
נ.ב- הנה שיר שמבטא בדיוק את מה שעבר עליי בקשר עם רננה, רק צריך להפוך את המינים:
תגידי לו / אוהד חיטמן
תגידי לו שזה נגמר,
תגידי לו שאת עוזבת.
תאמרי לו שהלב אמר,
שכבר הגיע השלכת.
למרות שהוא אוהב אותך,
תגידי לו שלא יבטח,
את לא עוזבת בגללו,
זה בגללך, תגידי לו.
תגידי לו שבלילות יותר מדי את לא נרדמת,
ואז, במקום המציאות תגידי לו שאת חולמת.
למרות שטוב שהוא נמצא,
תגידי לו שאת רוצה, לדעת להגיד לו לא,
זה בגללך, תגידי לו.
ואת שוב רואה שזה לא פשוט להקשיב למחשבות שלך,
את אולי טועה, ואולי הוא לא יסלח,
תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך.
תגידי לו שזה לא זה,
תגידי שאת משקרת.
אם הוא ייקח את זה קשה,
תגידי שאת מצטערת.
למרות שאת עצמך עושה,
תגידי שאת מנסה, ואפשר לומר למזלו,
זה בגללך, תגידי לו.
ואת שוב רואה שזה לא פשוט להקשיב למחשבות שלך,
את אולי טועה, ואולי הוא לא יסלח,
תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך.
למרות שאת עצמך עושה,
תגידי שאת מנסה,
ואפשר לומר למזלו, זה בגללך, תגידי לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: