"הבט לעבר האופק. כל מה שהאור נוגע בו- שייך למטיילי שביל ישראל!"
איזו תחילה לסוף השבוע. מדהימה!
ביום רביעי החלטתי בספונטניות רבה להצטרף לקבוצת חברים שיוצאת לטייל בשביל ישראל. יום חמישי הייתה חלוקת תעודות, והרשתי לעצמי לדלג על כך.
את הלחץ אני אמשוך עד יום ראשון.
יצאנו לבאר שבע בתחילה. כבר בתחנת רכבת ראיתי שהקבוצה שלי לא יכלה להיות טובה יותר: 3 חבר'ה מי"א, חכמים, מצחיקים ואוהבים לטייל לא פחות ממני!
בבאר שבע קנינו מצרכים ומיד עלינו לאוטובוס לעבר הר עמשא. כן, מי אי פעם שמע על הקיבוץ הזה? :P
חור, אבל חור יפייפה. הגענו לקיבוץ וגילינו שיש בו חדר למטיילי שביל ישראל- בחינם.
"שכרנו" אותו, והלכנו לארגן את ארוחת הערב, שכללה קילו לבבות עוף ברוטב טריאקי, כיכר לחם שלם, קבבים, פטריות ואווירה מדהימה.
כשאתה בחברה של אנשים חכמים, כמו ה"שובלים" שהייתי איתם- הבדיחות שנונות יותר, ונושאי השיחה מעניינים יותר.
בקיצור, לאחר שינה קצרצרה, יצאנו לטייל לעבר העיר ערד. עלינו להר עמשא (ההר עצמו) וראינו תצפית מדהימה על מדבר יהודה בזריחה. אוי, אילו הייתי רגוע- אני בטוח שהייתי מרגיש כיצד הלב שלי פועם בחוזקה.
הדרך מתמשכת הלאה והלאה, והיא כוללת נוף של שדות, כפרים בדואים, שקט, חברה טובה, ועצמאות. כן, זאת פעם ראשונה שבה יצאתי לטייל בלי ליווי של מבוגר. אני הייתי המבוגר שבקבוצה, דבר שלא הורגש בכלל.
ארוחת הבוקר הייתה מעולה- בייגלה עם קופסה שלמה של נוטלה. יכול להיות יותר טוב? :)
הגענו לתל ערד למנוחה, אך הלחטנו שלא להכנס למתחם העתיק. פגשנו תיירים אוסטרליים מאד נחמדים, והמשכנו להסכים בינינו ובין עצמנו שהטיול עד כה לא יכל להיות טוב יותר!
משם הגענו לפארק ערד, שם עשינו מנוחת צהריים, ושוב הבשלן שבחבורה הכין ארוחה פשוטה, וטעימה להפליא- חצילים בטחינה- מי האמין שזה באמת טעים?
משם, כשהעיר ערד נמצאת באופק, בין ארץ ושמיים, התחלנו לפסוע לקראתה. בניחותא ובכרס מלאה.
שעתיים שלמות נדרשו לנו להגיע לשם, וכשהגענו ישבנו במעגל, על נוף המדבר, ודיברנו. על הנושא שבני נוער הכי נהנים לדבר עליו כמובן. סקס. תמיד נחמד לשמוע חוויות כאלה ואחרות של אחרים, וכמובן לשתף. פה למען האמת, נתקלתי בבעיה- רציתי לשתף, אבל חששתי שאולי במקרה אמרתי יותר מדיי. אני לא יודע למה, אבל לדבר על מה שאני והאקסית שלי ביצענו בחדר המיטות לא היה נוח לי במיוחד. מוזר, כי אני מאד רציתי לחלוק את זה עם אחרים. להיות חלק מהם, בצורה מסויימת.
גם בערב אכלנו ארוחת גורמא פשוטה לגמרי- הכנו מטבוחא וטרפנו אותה עם כיכר לחם.
משם חזרנו הבייתה. כן, בהחלט טיול מדהים.
עם זאת, הוא יכל להיות מושלם. אבל הוא לא היה, וזאת בגלל שהייתי לחוץ. חשבתי שהספונטניות בהחלטה לצאת לטיול בדקה ה-90, היא שינוי טוב ומרענן בשבילי, ואכן זה היה בהתחלה, אך לא מספיק.
העובדה שהייתי במשך יומיים שלמים, והלכתי לאורך 22 ק"מ ברגל בחברת אנשים חכמים- הלחיצה אותי. היה לי דחף מוזר לנסות להתעלות עליהם בחוכמתי שלי- דבר שהלחיץ אותי, וגרם לי פשוט לא לחשוב יותר מדיי. לא להיות רגוע ולהנות בצורה המיטיבית מהטיול. וחבל. החברים שהייתי איתם היו רגועים, ולא חשבו אפילו על תחרות מוחית כלשהיא. הם אפילו לא חשבו בכיוון, לדעתי. לא התעסקו בזה בכלל.
אז למה היה לי כל כך חשוב להפגין שכל? הרי אותם אנשים מכירים אותי. מודעים ליכולות שלי. למה שאני אצטרך להוכיח את עצמי מולם?
למה אני יכול להודות בעובדה שאולי הם אפילו יותר חכמים ממני, ואין זה דבר רע- אבל אני מקבל את זה בצורה כל כך קשה?
האירוניה היא, שאם לא הייתי לחוץ מכל העניין- הייתי מתפקד טוב יותר, ומוכיח את עצמי טוב יותר, מבלי לנסות. טמבל שכמוני.
הלחץ שהיה לי בטיול גרם לי מדיי פעם להגזים במשפטים, לחזור על בדיחה פה ושם וכולי, אבל זה הציק לי. על אף שאני לא חושב שזה הטריד אף אחד מן 3 המוסקטרים האחרים.
הלוואי שהייתי יודע איך להתעמת עם הצרות הללו.
שיהיה סופשבוע מעולה!
דן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: