"No, Sam...I can't recall the taste of food, nor the sound of water, the softness of the wind, the touch of grass...I'M NAKED IN THE DARK"
מראש אני מתנצל בפני הקוראים פה, וגם בפני עצמי: אני מתנצל אם אנסה להרשים פה מישהו עם הכתיבה שלי, ולא לפרוק באמת את העול. סליחה.
תקופה לא קלה עוברת עליי. אני לחוץ. לחוץ כמו טמפון. כשאני לחוץ, אני לא עצמי. אני לא חכם, אני לא חביב, אני לא צנוע ולא דבר. המוח שלי מתכווץ לאגרוף של ממש. אני מרגיש את זה. אני שונא את זה.
כשאני לחוץ, אני לא נהנה מטעמים, מריחות, מהרוח החמימה על הפנים, משיחה קלה. השמש, שאת חומה אני כל כך אוהב, כבר לא מחממת אותי. ולא, לא בגלל שזהו חורף.
אחרי טיפול פסיכולוגי של 7 שנים, אני כאילו מצפה מעצמי להיות מומחה לטיפול בלחץ. אני ההפך. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. איפה לקבור את עצמי.
אני שומר הכל בבטן. זה מן הרגל שנהפך לצורת חיים עם השנים. בושה ממש. דוד בן פרקר היה אומר: "זוהי התקופה בה אתה הופך לבן אדם שתהיה להמשך כל חייך. שים לב למה אתה הופך..."- הוא כל כך צודק. אני כל כך מאוכזב. קשה, קשה כעת לשנות את המצב. אני לא שם לב, אני אפילו שוכח שאני שומר הכל בבטן. דברים טובים, נייטרלים ורעים. העיסה הזאת בבטן לא נותנת לי מנוח. אני בהריון, והתינוק בועט בי בעיטות נון-סטופ.
האם זה הכשלון בטסט? האם זה הכישלון במבחן במתמטיקה? האם זאת העובדה שהביצועים שלי בלחימה לא מושלמים? זה האגו שלי?
האם זאת רננה? האם זה בגלל ההסתייגות שלי מהחברים שלי? או זה מהרצון להיות כמו כולם אבל לא עצמי?
כל כך הרבה שאלות מעסיקות אותי, וזה רק הייתה דגימה קלה.
בעייני, אני חווה בחיי דברים פעוטים וחסרי משמעות רבה. התת מודע שלי, כניראה- חושב אחרת.
לאורך כל חיי, התת מודע שלי פעל והפריע לי נון סטופ. הוא זה שתפקד כרגשות שלי, אך למעשה גנב ממני אותן. כלומר: כשאבא שלי לא חזר במשך שבועות הבייתה כשהיה בצבא, לא חשבתי עליו- לא הרגשתי געגוע. כשאמא שלי הייתה בבית חולים שנה שלמה, לא התגעגתי אליה, ולא חשבתי עליה כמעט. הכרחתי את עצמי לחשוב ולהתעניין. אני לא הבנתי, ואני עדיין לא קולט לא בסדר איתי. לפני שנתיים סבתא שלי נפטרה- בכיתי, כי הרגשתי נורא מהמחשבה שלא אבכה על אותה אישה שאהבתי. איך הגעתי למצב שכזה?
אני זוכר איך אמא שלי בכתה וכאבה כאשר החלטתי להשאר בבית ולשון, במקום לסוע לירושלים לראות אותה. היא באמת ובתמים דאגה שאני שכחתי אותה. שאני שונא אותה.
אני אוהב את אמא שלי. אני אוהב אותה מאד. אז למה היה לי קשה כל כך לשלוח לה את הסמס הזה: "אמא, אני אוהב אותך." למה?
הדמעות שעומדות בעייני כרגע, לא זולגות. למה?! אני כל כך רוצה לתת לכאב הזה לצאת ממני. לתת מענה לרצון שלי לחיות שוב.
הלחץ הזה, שבגללו התת מודע שלי נכנס לתפקידו- מונע ממני לאהוב שוב. לא רק בנות. אלא גם את השמש, הרוח, את הפרקטציוניזם שלי.
את ההורים שלי. כן, זה אמנם משתפר- אבל למה קשה לי לומר להם שאני אוהב אותם? אוהב אותם באמת.
בעבר הייתי יכול להתאהב ולהתמסר למישהיא, כשהיא בקושי ידעה על קיומי. כעת אני אפילו לא מסוגל לאהוב חזרה נערה שאהבה אותי כל כך. מה קורה איתי?
אני חושב יותר מדי, אני מניח. המחשבה התמידית גורמת לי לתהות, לחשוב, להילחץ אך לא לנוח.
זאת הסקרנות? הרצון שלי להיות בשליטה תמידית? כלומר- אני כועס על עצמי כל כך שאדם בכיתה צעק תשובה נכונה, ואני לא חשבתי עליה. אני רותח מזעם כשאני לא עולה על דרך גאונית לעשות דברים. כמו להתגבר על רננה, למשל.
אני רוצה להרוג כשאני לחוץ- כשאני לא חושב על כל צעד וצעד שאני עושה.
אם כך, הלחץ שלי הוא בעצם הפתרון האידיאלי, לא?
לא- הלחץ שלי נובע מהקונפליקט הנוראי הזה שבין השליטה המוחלטת בחיי, לבין הרצון לחיות.
אני בטוח שכרגע אני שומר עוד דברים כה רבים אי שם בין הלב הכליות והמעיים.
אני מבטיח לכם, ובעיקר לי- לכתוב אותם פה ברגע שאוכל להוציא אותם ממני. אני רוצה לשתף, לא משנה את מי, בצרות שלי. זה אכן גרם לי לעשות מעשה טיפשי במעט: סיפרתי לרבים שאין לי את היכולת לגשת ליום סיירות (לפני שקיבלתי את האישור) בגלל הסעיף הנפשי. יש רבים שהיו מעדיפים לשמור על סודיות במצב שכזה. אני העדפתי לשתף ולפרוק ולרוב בעיניי אנשים שערכי לא ירד בעינייהם. וואו, איזו הקלה הרגשתי בשניה בה כתבתי את הדברים הללו. אנשים שמעריכים אותי- מעניין...
החלטתי שאני עושה סדר בחיי. אני מחליט את ההחלטה הזאת פעמים רבות, ואני אפילו עושה דבר מה בנדון. אני מסדר את החדר, את הספרים שלי- עושה רשימה של שיעורים ומטלות שעליי לעשות, ומארגן קצת את עצמי. זה אכן עוזר לי לעשות סדר בראש.
עם זאת, זאת אחת הבעיות הגדולות שלי. אני אדם כה טמבל לפעמים- כשאני מגלה משהו טוב בעצמי, אני מנסה להחצין אותי כל כך עד שהוא נעשה רע, למעשה (לדוגמת המאבק שלי פה בבלוג לכתוב את שעל ליבי, ולא לכתוב בשביל להרשים מישהו).
אי לכך, הרצון לעשות סדר כלשהו בחיי, גורם לי להשקיע בזה יותר מדיי אנרגיות, ורצון לסדר יותר מדיי. אני כאילו מנסה לעשות לעצמי חיים מושלמים!
ורבים אחרים יעידו שזה פשוט בלתי אפשרי. כלומר- חיים טובים, כיפים, אוהבים ומאורגנים אפשר לחיות. לא מושלמים.
וזה דבר שאני רוצה לעבוד עליו. כל פעם שאני נזכר בשאיפה הזאת- אני נזכר במאמן שלי. אביעד. הוא טוען שיש לו חיים מעולים, וכשחושבים על זה- אכן יש לו!
חברה קבועה, עבודה שמכניסה מאות אלפי שקלים בשנה, מכונית מעולה- אבל הכי חשוב- חיוך תמידי על הפנים.
אני גם רוצה. אני גם רוצה.
אני מקווה שאדע לצאת מהשפל הזה, ולנסות לפתוח עוד דף חדש עם העולם, ועם עצמי.
אני זקוק לחברה. אני זקוק לאדם וחבר שיוכלו לראות את הדברים שאני פשוט לא רואה. כן, אני מודה בזה שאני לא רואה הכל. זה לא מובן מאליו. (רגע, לא אמרו שחוכמתו של רווזלט התבטאה בכך שהוא ידע שהוא לא יודע הכל?)
"Help...I need somebody's help...Not just anybody's help...You know I need someone...HELPPP!"
"Com'on Mr. Frodo- I can't carry it for you, But I can CARE you! Com'on!"
שבוע נעים!
דן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: