השעה כבר קצת אחרי חצות,

ואני נשכב במיטתי וכהרגלי מדליק את הטלויזיה והמרקע המהבהב צבעים..צבעים מעייף אותי ,אחרי זפזופ קצר אני מוותר,

מכבה את הטלויזיה ומנסה להרדם.תמיד יש את הרגעים של המחשבות הרצות בראש , הבטחות לעצמי, כעסים וציפיות.

***

היה זה יום שישי,וחיכיתי שתצלצלי כהרגלך , עמדתי במטבח בשלתי תבשילים לשבת.

ומחשבות עלייך רצות לי בראש .

הטלפון מצלצל, אני עונה . 

את מדברת אליי,שואלת לשלומי.וקולך,קולך המרגש עד כאב.

את מודיעה שאת בדרך אליי,אני עונה בחיוב שאני מחכה לך .

השיחה הסתיימה,הנחתי את הטלפון . דקה של מחשבה הביאה אותי להלם , שהרי 

זאת הפעם הראשונה שאני אראה אותך,אחרי שנתיים של הכרות ואהבה עצומה.

היום שכ"כ חיכיתי לו , הגיע והיום הוא היום הגדול. אני רץ להתלבש אבל הבית מבולגן, אני מתלבש ומסדר תוך כדי,

וכעבור זמן קצר את הגעת,אבל אני לא רואה אותך.אני ידעתי שאת לצידי ,שמעתי אותך אך אני לא זוכר את המראה שלך.

את מבקשת לשתות , ואני כ"כ מאושר לשרת אותך , אני שואל גזוז או מים?, ואת כהרגלך צנועה ומבקש מים.רק מים.

אני רץ להביא לך ותוך יציאתי מהחדר אני מביט לאחור וקורץ לך , "או כמה שאני אוהב אותה" חשבתי לעצמי .

ואז משום מה אני יוצא מהבית ורץ לכיוון המרכז מסחרי הלא רחוק מהבית ונכנס לקונדיטוריה המשובחת,

ובוחן את העוגות המונחות במקרר המפלצתי שהניצב במרכז הקונדיטוריה,ותוך כדי מנסה לבחור את העוגה האידיאלית בשבילך ,תוך

הזכרות בשיחות שלנו כדי לזכור האם דברנו על סוגי עוגות מועדפות.

בחרתי בעוגת פירות שנראה ממש טוב וניצבה קצת אחרי מרכז המקרר ,בקשתי שיעטפו לי אותה , ורגלי רועדות מהלחץ לחזור הביתה,לחזור אלייך.

המוכרת עטפה את העוגה,נדה היה לי שנצח,ופקדה עליי לעמוד בתור,התור היה ארוף אבל הייתי חייב להגיש לך את העוגה.

וכך עמתי בתור , ומחנן שמישהו יעזור את הזמן ושהתור העצום ייגמר,תעבתי את כולם,גם את חגית הגננת הנחמדה של אחי,שבאה לקנות חלה לשבת.

ניסיתי להרגיע את עצמי,במחשבות עלייך,ברק לחשוב שאת בבית שלי,בחדרי.בטח את בודקת את כל החפצים שלי,זה מעלה בי חיוך.

"80 שקלים בבקשה" אמרה המוכרת , ביד רועדת ניסיתי להוציא את הארנק מכיס הג'ינס הכחול משופשף שלי.

בבקשה נתתי 100, לא כי היה לי כסף מיותר אלא לא הסכמתי להתעקב עוד שניה.

רצתי,כאשר אני מחבק את העוגה , ומנסה לשמור עליה כמו על חיי,

אני כבר מדמיין שאכנס הביתה ואחתוך לך חתיכה מהעוגה קייצית שכזאת.. אני מתנשף אך לא מוותר , הגוף מנסה לבגוד בי,

אך אני נשבע שלא אוותר.

אני מגיע לכניסת הבניין,מזמין את המעלית , ומתפלא שלפחות היא לצידי ביום הנורא הזה,והמעלית נפתחה ישר נכנסתי לתא המואר למחצה,

לחצתי על הכפתור עם סימון הספרה "5"

ודלתות המעלית נסגרות אט..אט ואני כבר חסר סבלנות להכנס ולחבק אותך.

אני פותח את הדלת  ורץ לכיוון החדר להפתיע אותך.

.

.

.

.

.

אך את כבר לא שם.

פיסת נייר מקומטת נצבה על השולחן :

"שלום"

הפכתי את הדף שוב ושוב חיפשתי סימן , שיתאר לי את הנימה אולי לב, או חיוך סמיילי כלשהו.

כלום.

פשוט קמת והלכת.

אני לא מכיר מילה שתתאר את האכזבה והכעס שחשתי כלפיי.

אבל ידעתי שכבר לעולם לא תחזרי.

***

השעה קצת לפני 5 בבוקר,

אני נושם בכבדות, והלם הכה בגופי.

באותו לילה כבר לא נרדמתי.שנית.

דבר אחרון,אתמול צפיתי בפעם הראשונה במה שנקרא אח הגדול Vip,אני באמת חושב שזוהי תוכנית רדודה.

ובכללי אני מתעב את המילה "סלב" .