מקום לכתוב אפשר להחליף שוב ושוב. תוך שעה אני יכול לפתוח 20 שונים. אבל בעידן של אינסטנט ומיידיות מנוכרת - נחמד לחזור לפינה חמה של נוסטלגיות כנה.
-
יש המון לחץ בחיים ואני מנסה מדי פעם להזכיר לעצמי שכיף. אבל למה אני צריך להזכיר את זה ולא להרגיש את זה.
אירוני שאני צריך ליצור ולהשקיע כל כך הרבה ביצירה שאין לי זמן לצייר מה שאני רוצה.
והפיל
וואחד פיל
אני אוהב אותה באמת באמת, אבל קשה לי להכיל את התלונות והדיכאון התמידי הזה והדחיינות הזאת והחולנייות שלה
קשה לי שיותר נחמד לי לפגוש סתם מישהי מהלימודים בתחנה מאשר לשבת איתה עם פרצוף תחת סובל באופן שכבר כמעט הפך לקבוע
אני אוהב אותה אבל מרגיש שאני מאבד את התחושה הזאת לפעמים בין כל הדרמה. והיא ממש לא דרמטית אבל לפעמים הילדותיות של אני לא מסוגלת שוב ושוב כבר מעייפת ואני מעדיף אבל לא להיות עם האהבה מאשר להצטרך להקשיב לדיכאון התמידי הזה והתבוסתנות
אני ממש שמח לראות אותה ולבלות איתה אבל הלחץ והחוסר ביטחון שלה מעייפים וגורמים לי לרצות להתרחק
ואם אדבר איתה היא תיקח את זה קשה מאוד והמצב רק יחמיר ועכשיו זה לא תקופה טובה להקשות עליה
גם עדיין מסתכל על אחרות ותוהה מה אם
ואם היינו נשארים חברים
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Silent Wind