לא שמתי לב אפילו איזה יום זה היה, אבל רציתי להיכנס לבלוג הנטוש שלי שהוא בן כמעט 11 שנים, והוא לא היה.
פאק.
עכשיו שהקהילה התדרדרה ואני משתדל לפרוק הכל בצורת ציורים ותרגילי כתיבה והחיים יותר.. מאוזנים, אני כותב פה אולי פעם בחודש פוסט מעפן.
אבל עדיין התאכזבתי והתבאסתי.
חיפוש בגוגל לא הביא לשום חדשות בעניין, והאתר הראשי גם לא פעל אז הבנתי או שהשרתים נפלו או שאיכשהו הכל נסגר בלי שום ידיעה באינטרנט.
ניסיתי לחפש איזשהי הודעה רשמית במרחבי האינטרנט/פייסבוק אבל אחרי זמן קצר ושום תגליות ויתרתי.
ישראבלוג היה מת מבחינתי למספר ימים.
ועכשיו בסוג של וידוא הריגה נזכרתי לבדוק אם יש אותות חיים כלשהם - ואיזה הפתעה. עסקים כרגיל.
זה לא כזה נוראי מבחינתי אבל באמת שאין תחליף למקום הזה לדעתי. אפילו אם הוא גוסס, מאבד דופק לכמה ימים וחוזר לתחייה.
עדיין זה מקום יחיד במינו. ויש פה צד בי שרק כאן אני יכול לבטא.
ואחרי כל הסמנטיקה על ביטים
אני מנסה להבין מה קורה איתי. אני מרגיש טיפה לא מאוזן. או יותר מדוייק לא יודע לאן אני חותר וסובל קצת מחוסר רצון.
קשה לי לבטא מה עובר עלי. בדרך כלל זה היה ברור.
דיכאון, בדידות וכל השיט הרגיל. אולי אני נשחק וחוסר תעסוקה והתעסקות רק בתחביבים?
אני פשוט במצב של מחסור
מחסור בכוחות נפשיים לעשות דברים שדורשים מאמץ
אם זה לקרוא או להתאמן או לצאת - דברים שאני אוהב ורוצה לעשות - אין לי את האנרגיה להתחיל אפילו ואני פשוט נרקב בבית
אף פעם לא הייתי מוותר לעצמי ככה בכזאת עקביות.. אולי באמת זאת שחיקה וחוסר רצון לרדוף אחרי...
אחרי מה? מטרות ריקות וחסרות משמעות?
אני לא יודע אפילו איך לקרוא לדבר שבגללו אני עושה הכל
באמת שאני קצת אבוד ומבולבל.
כנראה שכל החלל והזמן הפנוי בלי מסגרת דופקים את המוח ואתה מתחיל לחשוב מה הטעם בכלל בלהתאמץ ומה משנה מה יקרה בכלל בחיים
מה זה משנה באמת אם הכל יתחרבן ואזניח הכל.
בכלל באתי חזרה בשביל להנות אחרי שהבנתי שלהכל אין משמעות.
הלכתי לתואר הזה נטו כדי להנות ולתת צ'אנס לחיים נורמלים ואם זה לא יסתדר אז נלך למצוא צורה אלטרנטיבית לחיות.
קשה לי בלי החברה. היא כנראה הבנאדם הכי חשוב לי אבל זה עדיין מוזר לי לבטוח כל כך באדם זר.
אף אחד אחר בחיים לא מכיר אותי כמוה. אבל עדיין אני מרגיש סוג של ריחוק וזרות ופראנואידיות לפעמים וחוסר יכולת לבטוח בה.
אולי כי אני לא בוטח בעצמי וחושב על סקס עם אחרות, ועדיין נמשך לאחרות אז אני מתחיל לתהות.
למרות שהיא מדהימה. ומיוחדת. ואני אוהב אותה. ואנחנו ממש מתאימים ולא רבים.
השאלה מה אם והפרנואידיות, הפחד עדיין קיים בתוכי.
כי אני יודע לא לבטוח באנשים. חיות אנוכיות. אני יודע לא לבטוח על עצמי.
אז איך אני יכול לבטוח בה. כשאני יודע שכל בנאדם בחיים מאכזב בסופו של דבר.
גם אני את עצמי.
לא יודע מה עוד לומר בנושא.. חשבתי על זה שכנראה באמת נתאכזב מתישהו, וניפגע, ונבכה ונחזור מזה או שהכל יגמר.
אולי עכשיו אני יכול להתחיל להבין כמה היה קשה לה, או לכל חבר שנפרד אחרי קשר ארוך.
לפעמים פשוט בא לי למות. לא למות. פשוט לוותר על הכל
ועל החיים על הדרך
לחזור לכלום
סוף.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Silent Wind