it’’s me and Bill

הוא ישב לבדו, על הספסל הריק בפארק החשוך, ישב ובכה.

הוא בכה על כול מה שעבר, על כול מה שאמר, על כול מה שעשה ועל אהובתו האחת והיחידה....

"את לא מבינה מה עבר עלי!" צעק עליה חזרה אך בקולו לא נישמע צאר אלא אכזריות וכעס, "אני מבינה ועוד איך! הפירסום הפך אותך לאגואיסט ולמניאק! כול מה שאתה מעוניין בו זה רק בנות, ציצים וזיונים!" אמרה קמה מהמיטה, "שכבי! לא אמרתי לך לקום!!!!" צעק בעצבנות עליה, היא חזרה לשבת על המיטה, היא ישבה מקופלת בתוך עצמה ובכתה בשקט, טום התחיל ללכת לכיוון הדלת "עם אני חוזר ואני לא רואה אותך על המיטה ואני ארביץ לך ככה שתגיעי לבית החולים!" אמר ויצא מהחדר, ביילי ישבה לה בשקט במיטה בלי חוצה, בוכה, בוכה על כול דקה שעברה איתו, על כול נשיקה, על כול חיבוק, על כול רגש שהרגישה ביגללו, על הכול, היא החליטה שנימעס לה ממנו, היא קמה מהמיטה והלכה לכיוון הארון, היא הוציעה את השימלה הלבנה שלה שלבשה בפעם הראשונה שפגשה אותו ולבשה אותה עליה, לרגע נישמעו צעדים מחוץ לדלת אך אחרי דקה הם שוב היתרחקו, היא עלתה לחלון בתיקווה לא ליפול וירדה בזהירות בורחת ממנו, היא ירדה והתחילה לרוץ, רצה בכול כוחה, רצה למקום רחוק ולא ידוע, היא הגיעה לצוק, הצוק היחיד שהיה בגרמניה, היא היסתקלה למטה וראתה את המיים שכיסו את הסלעים הקשים והכבדים, ביילי היתישבה שם עם רגליה לגופה היא ישבה שם כמה שעות, החושך כבר התחיל לרדת, היתקרבו העננים, ונישמעו צעדים מאחורה, היא היסתובבה מפוחדת וראתה את טום, "מה אמרתי לך שיקרה לך עם תזוזי מהמיטה?" אמר מרים את ידו לאוויר, בילי מהר קמה ממקומה עם הפנים לטום והגב לצוק, הולכת לאט לאט אחורה, היא מרגישה שהיא עוד רגע נופלת, היא כבר לא מרגישה את האדמה מיתחת לרגלה (רגל אחת) היא היסתקלה אחורה והעיפה מבט אחרון על טום,

"אני אוהבת אותך, אבל אני לא מוכנה ליסבול אותך יותר"  אמרה בפשטות והתחילה ליפול אחורה, טום ניבהל והיסתקל למטה, הוא ראה את בילי נופלת, ללא הבאת פנים פורסת ידיים לרווחה ודמעות קטנות ועדינות נופלות מעייניה, היא נותנת לרוח לקחת אותה למותה, טום מהר רץ ליקרא לעזרה בזמן שביילי כבר נפלה, היא הרגישה משו רטוב וקר, מכה חזרה בראשה והכול נהייה שחור...

"לא בילי לא! אני מיצטער על הכול אני מיצטער" צעק טום בקול חלש, אך בילי לא הגביה, היא לא הזיזה את עינייה ולא את גופה, הנשימות שלה לאט לאט נהייו כבדות ואיטיות יותר מרגע לרגע, היא פתחה את עייניה וראתה את טום, "אני מיצטער בבקשה תיסלחי לי!"

אמר טום כששם לב שהיא פותחת עיינים, היא היסתקלה עליו שניות אחדות והעבירה את מבטה לצד השני כידי לא ליראות אותו כאת הדבר האחרון ליפנו מותה.

 פתאום נישמע צליל מחריש אוזניים, ליבה הפסיק לידפוק, היא לא זזה ולא הגיבה כלל והדבר היחיד שטום עשה זה בכה, הוא הוריד דמעות בלי בושה, בלי לנגב אותם, בלי להרגיש דבר, הוא קם מהכיסא ויוצא לרחוב הולך לשומקום, הרחק מבית החולים..

הוא ישב לבדו, על הספסל הריק בפארק החשוך, ישב ובכה.

הוא בכה על כול מה שעבר, על כול מה שאמר, על כול מה שעשה ועל אהובתו האחת והיחידה....

נכון סוף עצוב??

אני הכי טובה בסופים עצובים אין מה לעשות!

תמודדו!

מי שבוכה (עם יש כאלה כאן) מוזמן ליכתוב ולהגיב וגם אלה שלא בוכים תגיבו...

LoVe  יול