יפה וערומה בתאטרון רוסי.

זה מכה בי בלילות.

אני שוכבת במיטה, עם הפנים לקיר, מאחוריי מתנגן עוד פרק בסדרה שכבר ראיתי, ואני נזכרת ברגעים שלנו, טלאים של אושר שהיו ואינם. הקיץ כבר התחיל. לא רשמית אמנם, אבל תל אביב מרגישה כמו גהנום. אני נזכרת בקיץ הקודם, במהלכו טסת לשבועיים ויום לפני ששבת לארץ, אני טסתי לשבוע. שלושה שבועות שלא נפגשנו, ומצאנו דרכים לשוחח בכל יום. שלחת לי תמונה שלך על שפת נחל, אני שלחתי לך תמונה של סט ההלבשה התחתונה שקניתי. וכשהמטוס שלי נחת אספתי את המזוודה מהמסוע, ולקחתי מונית שירות לירושלים. התעקשת לרדת למטה ולעזור לי עם המזוודה, ואני רעדתי. תמיד רעדתי כשנפגשנו, עד היום האחרון. עלינו אליך ושאלתי אם זה החלק בו מחליפים מתנות, ואתה חייכת וגררת אותי למיטה. קנית לי מחברת עם כריכה קשה ומעוטרת וסימניה עשויה עור "כי את בחורה אינטיליגנטית שאוהבת לכתוב ולקרוא". קנית לי מאפרה מגולפת מעץ ומצת שניתן למצוא רק במדינות מוסלמיות. אני רכשתי לך תה בהרודס, החליטה היקרה ביותר שקניתי בחיי. כמה שמחת. וגם שמיכה צמרירית, ועוד שלל דברים שאינני זוכרת. המזוודה שלי נחה שם, לצד התרמיל הגדול שלך. שמלות שלי התערבבו בגופיות התרמיות שלך, נעלי העקב שלי לצד סנדלי השורש שלך. כל כך שונים היינו, וכל כך דומים, ואני הערצתי אותך. 

וכשטסתי שלחת לי את השיר הזה,

עוד שיר שהפך לצלקת קטנה.

כמו שמאיר אריאל אמר,
"ורק צלקת תישאר ממך".