אני חוצה את הכביש מעזריאלי לכיוון קפלן, והרמזור של הולכי הרגל מתחלף באמצע לאדום. הצעדים שלי הופכים לקטנים ומהירים, ואני נזכרת שבכל פעם שזה היה קורה לנו האחיזה שלי בידך הייתה מתהדקת, אתה היית מחייך ואומר לי שאף אחד לא ירצה לדרוס אותי. אני הייתי אומרת שאף אחד לא רוצה לדרוס אף פעם, וזה עדיין קורה. אני עולה את קפלן, שומעת את "איך כש" של יוסי אלפנט. פתאום הוא הולך, הוא לא מבין שאצלי שום דבר לא נגמר. בכלל לא חשב שאני מהסוג שנשבר. אני עוברת ליד בית העיתונאים שהיה נקודת המפגש שלנו בתקופת הבחירות, כשאתה קרסת מרוב עבודה. הייתי נכנסת לאוטו שלך ואתה היית מחייך, וכשהיינו יוצאים מתל אביב היית מניח את ידך על ירכי. כשבאת להפרד ממני ימים ספורים אחרי הבחירות, שכנעתי אותך להשאר. הפעם, אמרתי לך, אני לא אשכנע. זה לא התפקיד שלי. אני נכנסת לטיב טעם והקופאית מביאה לי סיגריות בלי לשאול אפילו מה אני רוצה. היא שואלת אותי אם הכל בסדר ואני אומרת שכן ומנסה לחייך, אבל היא יודעת שאני משקרת. אני עולה לדירה ופותחת את הפלייליסט שלך ביו טיוב, זה ששלחת לי לפני שהפכנו לזוג. הפסקת לעדכן את הפלייליסט הזה מזמן, ואני עוברת על רשימת השירים ורואה מה הוספת אחרי שהכרנו. יו של רדיוהד, בואי לאילת, האו סון איז נאו של הסמיתס, לא תתפוס אותי של מאיר אריאל, הניצוץ של שרון רוטר, כל קיץ של מיקה קרני רבים הימים ורוך וקושי של אמדורסקי. אחר כך כתבתי את הפוסט הזה. הלוואי והיינו יכולים לדבר ולא רק דרך שירים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
