יפה וערומה בתאטרון רוסי.

אחד הדברים שהכי אהבתי בו זאת התשוקה לאוכל.

את זה שהוא הולך בימי שישי לשוק ובוחר ירקות, בשר ודגים

את זה שהוא הכין תמיד פסטה ביתית במכונה מיוחדת

את זה שהוא לימד אותי לאכול כמו גדולים,

לטעון ארטישוק ירושלמי וחציל וכבד אווז.

כשהיינו יחד, אכלתי טורטליני זנב שור בטוטו, וגם סשימי.

אכלתי קובה בעזורה, רביולי ארטישוק ולימון בטופולינו, בטן חזיר בהאנוי.

הכי טעים היה אצלו בבית, כשבלילה המושלג הוא הכין מרק אפונה סמיך

ובאחד מערבי השישי הוא הכין פסטה טריה וסטייקים בגודל של הראש שלי.

הוא הכין לי רביולי בשוקולד ופירות ששחו ביין

הוא הכין שקשוקה חריפה בבוקר שבת,

ועוגיות שוקולד עם מלח ים.

על השולחן מולי עכשיו בקבוק קולה, קופסת ערגליות ועוגת הבית שאני מכרסמת כבר יומיים.

חלה רגרסיה בכל תחום בחיים שלי מאז שהוא עזב.

כשאני יושבת במרפסת, אני שומעת אהוד בנאי בווליום כל כך גבוה,

שאנשים שעוברים בשדרה מרימים את הראש לראות מאיפה זה בא.

אולי הוא יעבור בקרבת מקום וישמע, וילך בעקבות המוזיקה.

ברגעים כאלה אני אומרת לעצמי שמכאן אפשר רק לעלות,

ואני בדרך למעלה. לאט לאט.