יפה וערומה בתאטרון רוסי.

אני נעמדת מול המראה הגדולה ומסירה את החלוק.

ארך לי השיער והוא אדום מאוד וארוך ויפה, ואסוף בפקעת מרושלת.

העיניים שלי ירוקות נורא, הן תמיד נהיות ירוקות אחרי שאני בוכה.

נקודת חן קטנה מעל עצמות הבריח וחור קטן ממש מעל הפופיק,

מזכרת מעגיל שהיה שם עד לא מזמן.

הוא אף פעם לא אהב את העגיל הזה, וכשהוא נפל ואבד (העגיל, לא הבחור) חשבתי שמוטב לי בלעדיו.

הבטן שלי שטוחה והרגליים שלי ארוכות.

רזיתי מאוד מאז שהוא עזב. שמונה קילוגרמים בערך שאני מנסה להעלות חזרה.

מלחיץ אותי שבתנוחות מסויימות עצמות החזה שלי בולטות מבעד לעור.

אני מתיישבת על המיטה ומשרטטת פס דק של אייליינר.

אחר כך מסקרה, ואז אני נעמדת מול הארון.

אני בוהה בשמלה עם הלבבות שנרכשה בחנות יד שניה בשנקין,

החנות בה רכשתי את השמלות הכי יפות שלי.

אם לא הייתי מאוהבת, לא הייתי רוכשת אותה לעולם.

הוא עזב לפני שהספקתי ללבוש אותה, ועדיין לא אזרתי אומץ.

ואולי, אולי מוטב לי בלעדיו.

לא בלי העגיל, בלי הבחור.