ארבע לפנות בוקר.
קיבוץ שקט וחשוך אי שם בדרום רמת הגולן.
הרחבה קהילתית שקטה ורק אורם הקלוש של הפנסים מאיר את החושך.
בבית הראשון מצד שמאל דולק אור.
האור בוקע מסלון הבית.
בסלון הבית יושבת בחורה-נערה-ילדה.
אין איש מלבדה בבית.
החתול של אחיה מצטנף ומנמנם לו באחת מפינות הבית.
הבחורה-נערה-ילדה צריכה להיות בחדרה מוגף התריסים ולישון שנת ישרים אחרי המון שעות של טלוויזה,zilch והרבה יותר מידי פורנו.
הבחורה-נערה-ילדה יושבת בסלון ביתה וכתובת בלפטופ של אביה פוסט לבלוגה הקט והלא פופולארי הנמצא אי שם ברחבי ישרא-בלוג.
הבחורה-נערה ילדה אינה מסוגלת לישון.
להפתעתה היא מגלה שהחתול של אחיה התעורר ועלה על השיש במטבח כדי להעיף מבט חטוף אל הרחוב השומם.
זה קצת משמח אותה מפני שכך היא מרגישה בסדר.
היא אינה מחבבת את היצור כלל וכלל אך נחמד בשבילה לגלות שגם הוא לא תורם ברגעים אלו לשעות השינה שלו.
הבחורה-נערה -ילדה עייפה אך לא מסוגלת לישון.
היא נכנסה למשהו מסובך מידי והמוני סימני שאלה מרחפים ברגעים אלו בחלל הסלון הנחמד והביתי שלה.
היא נזכרת בקטעים מן העבר וגם מן ההוווה.
בחיוך המושלב עם דמעה קוראת היא את השירים הכי טובים שכתבה , כולם אסופים להם ומחכים בדריכות לרגעים הנדירים שבהם היא פותחת את תייקת הפלסטיק בה הם נמצאים, מעיינת, קוראת ובוכה.
רגע כזה מתרחש ממש עכשיו.
הבחורה-נערה-ילדה נשאבת לתוך מערבולת של עבר, הווה ועתיד.
כאבים קטנים מתחילים לפעום בה.
היא מכירה אותם.
כאבים על העבר שלה המלויים בשמחה גדולה על ההווה שלה ובמבט חרד אך מחייך אל העתיד.
היא עוצרת את שטף המילים הפורצות ממנה וצובעות את הדף בו היא כותבת בהמוני צבעים- צבעים שאנים מוכרים לעולם, צבעים ששייכים, רק לה ומסתכלת על הבית שלה לרגע קט.
ביתה כל כך יפה והיא אוהבת אותו.
היא אוהבת את האנשים שמתגוררים בו ואת בן זוגה שמבלה בו את רוב שעות הערות שלו במשך היום, יותר ממה שהיא אוהבת כל דבר אחר בעולם.
היא מסתכלת על שולחן האוכל שבמטבח אשר קרוב לסלון וראה שני פסלים של תרנגולות. תרנגול גדול ותרנגולת קטנה יותר.
את התרנגולות האלו קיבלה אמה ליום הולדתה ה-44 מחברותיה לעבודה אך חששה לשים אותן על שולחן האוכל מהפחד שהחתול יפיל אותן.
רק לאחרונה שיכנעה הבחורה-נערה-ילדה את אמה שאין כל חשש וכי לא יקרה לתרנגולות דבר על שולחן המטבח.
היא מסתכלת על התרנגולות וחושבת על ההוריה.
התרנגול הבן הוא אביה והתרגלות היא אמה.
היא חושבת על הילדים שהם ילדו, על החינוך שהם הצליחו וממשכים להנחיל לילדיהם.
היא חושבת על הבית שהם בנו. בית שהוא לא רק קירות ורהיטים, בית שהוא משפחה, משפחה שטוב לה. משפחה מאושרת.
היא חושבת על עצמה ועל אחיה.
יום אחד היא תיהיה התרנגלות ויהיה לה תרנגול (היא רוצה לקוות שבן זוגה כרגע יהיה התרנגול שלה) וביחד עם התרנגול שלה היא תלד ילדים ותחנך אותם.
בדרך החינוך שלה יהיו דברים דומים לדרך החינוך של ההורים שלה.
יום אחד אחיה יהיה התרנגול ותיהיה לו תרנגולת וביחד עם התרנגולת שלו הוא ילד ילדים ויחנך אותם.
בדרך החינוך שלו יהיו דברים דומים לדרך החינוך של ההורים שלו.
יש לה עוד אח אחד וגם הוא כמוה וכמו האח הגדול ממנו, יום אחד, יפגוש תרנגולת. ביחד עם התרנגלות שלו הוא יבנה בית ומשפחה ויחנך בצורה שתזכיר את צורת החינוך של ההורים שלו.
והילדים של כל התרנגולים והתרנגולות לעתיד ייהפכו גם הם לתרנגולת.
הרבה לפני ההורים שלה היו תרנגולות שבעצם הביאו אותם לאיך שהם ולפניהם את ההורים שלהם.
הבחורה-נערה-ילדה מעיפה מבט חטוף אל השעון ומופתעת לדעת שעברה חצי שעה מאז החלה לכתוב.
הפעם הראשונה שלה בישרא-בלוג (והיא בישרא בלוג כבר שנתיים...) שהיא פשוט נתנה להכל להשפך מהלב אל הדף.
היא לא בדקה טעויות הקלדה בזמן הכתיבה ופשוט נתנתה לעצמה לזלוג על הדף ולהשפך לתוכו.
לבחורה-נערה -ילדה מתחילות להגמר המילים ולכן מוטב שתעצור כאן.
היא רק רוצה להגיד לכם עוד דבר אחד.
היא קיימת.
היא מחזיקה בלוג חסר תגובות בישרא-בלוג.
היא מעדכנת לעיתים לא קרובות במיוחד.
היא לא מצליחה לשפוך בבלוג הזה את כל ליבה.
היא כל הזמן כאן, ממש בבית הזה, מאחורי לפטופ הזה.
היא כל הזמן קיימת גם אם אתם,בלוגרים יקרים, לא מודעים לזה אפילו אחרי קריאת כל הפוסטים בבלוג שלה.
היא לא מאשימה אתכם.
אתם לא יכולה להיות מודעים אליה אם היא לא מביאה את עצמה לתודעה שלכם.
היא זו אני.
הכתיבה הזו בגוף שלישי כמו ה-zilch, הטלוויזה,הפורנו, קריאת השירים, השרבוט של ציורים ומילים על דף ממחברת פיזיקה משנה שעברה, הכתיבה של הפוסט הזה פשוט נועדו לשחרר אותי מהשבוע האחרון. מהעצב שלי בשבוע האחרון שדווקא עליו הבלוג כן מעיד.
משפחתי היקרה והאהובה נסעו לקמפינג עם חברים של הורי.
קצת צפונה מכאן, בערך שעה נסיעה.
לא רציתי להצטרף.
הייתי צריכה את היומיים האלו לעצמי.
לא לחשוב על הבעיות עכשיו.
רק לשקוע בכיף של כל הדברים שהזכרתי קודם וגם של זלילת עוגה נפלאה עם קצפת שאמא שלי השאירה לי ממנה במקרר.
אחרי ששקעתי בכיף הזה עד שלוש (לפנות בוקר) זה הספיק.
הייתי צריכה לבכות קצת, לצייר, לכתוב ולכתוב את הפוסט הזה.
חלק מהלבד זה גם לחשוב מה אני רוצה לעשות עכשיו.
אני לא יודעת.
תודה לכל מי שקרא את זה וגם אם הוא בחיים לא יידע שהודתי לו כי הוא לא הגיע לשורות האלו.
נועה הברווזה שכרגע היא הכי מהורהרת (אבל הכי שהכל ייפתר היא גם בטח תיהיה הברווזה הכי מאושרת) בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
