אני צריכה להתרחק.

הניתוק כבר התבצע. מעצמו. בגללי, הרי את לא מתקשרת וטוב שכך.

אני צריכה להתרחק.

הניתוק כבר התבצע. מעצמו. בגללך ובגללי, אנחנו לא צריכים להיות ביחד וטוב שכך.

אני צריכה פשוט לשמוח, לחבק בכל הכוח,

את העולם, את החיים, את החברה הכי טובה שלי ואת חבר שלי, האחד והיחיד.

אני צריכה ובכל זאת אני נוגעת בכאב. כל פעם קצת.

איתה זה טרי, אין פלא שכואב.

איתו רק רחוק ומגליד ובכל זאת,

אני פותחת את הפצע כל פעם מחדש.

קצת.

אתמול היה השיא, מה הפלא?

הוא היה לי מול העיניים,

ובכל זאת לא כאב. רק קצת.

אני לא יודעת מה זה אומר.

אני צריכה קצת להנות ובכל זאת ביום החופשי היחיד שלי מזה כמה שבועות אני יושבת בבית כמו חנונית ולומדת.

וזה לא שאני חייבת. המבחן ביום רביעי. אני יודעת את החומר.

אם אין אני לי מי לי?

אין לי אף אחד. חוץ ממנו.

אסור לו לבוא אליי.

אילת בפתח תקווה.

לא נגעתי כבר המון זמן במחשב ואני מבינה למה.

זה הורס אותי.

אבל זה קיצוני.

אני יודעת.

מה זה הפוסט המטופש הזה?

למה כל יום שלי חייב להיות חצי טוב וחצי רע?

למה היא שיקרה לי?

למה? למה? למה?

לא!

אסור לי להשאב לתוך זה.

ביי.