אני מודה, השנה העברית תשע"ה לא התחילה לי בטוב.
יותר נכון, היא התחילה לי באובדן. אדם כה קרוב אליי, כה משמעותי, שתמיד היה שם ולרגע נדמה שתמיד יהיה, נלקח מאיתנו.
סתיו זו הרי עונת המוות, לא?
בחורף נולדים, באביב גודלים, בקיץ משגשגים ובסתיו הכל נגמר.
גם היא נפטרה בסתיו. עכשיו הם ביחד, או לפחות זה מה שאני אומרת לאלו שחוו את האובדן יותר חזק ממני.
אני לא מוצאת בזה נחמה.
אבל בדרך מעוותת וכואבת, הסתיו זו סגירת מעגל. כמו השבועיים הראשונים של תשרי, כמו המוות עצמו. מאפר באת ואל עפר תשוב, כל הקטע הזה.
כמה בדידות יש בלחיות בלי מלאך שומר, בלי אבא בשמיים.
הם יבקשו סליחה, יבקשו עזרה מהאל שלהם כשאני אשב ואנסה לסלוח עצמי על כל מה שעשיתי השנה.
ויש לי לא מעט על מה לסלוח, ועוד יותר שאולי מוטב שלא לסלוח.
לפחות להם יש תמיכה.
לפחות להם יש אחד את השני.
אני לבד מול האובדן, החוסר, הבדידות, מנסה למצוא את מקומי ביניהם. עוד יותר לבד מול החולי, הזקנה, השיעמום הקטלני שיגרום לך למות עם מוח מכווץ בבית אבות.
איך אני אמורה לסגור מעגל כשאין לי מושג לאן אני הולכת?
איך אני יכולה להרגיש תועה בכל בית שאני נמצאת בו?
למה העבר הקודר והעתיד החבוי בערפל חייבים רק הם ליצור את ההווה?
השנה אני יכולה לתקן.
השנה אני יכולה להשתפר.
השנה אני יכולה למצוא את מקומי.
השנה אני יכולה למצוא את דרכי.
השנה אני יכולה להכות שורשים איפשהו.
השנה אני יכולה להיות ראויה.
השנה זו עוד הזדמנות.
למה אני לא יכולה להאמין בזה?
כינוי:
ניצנוצ הניצנוצים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
