זה רק השבוע.
השבוע של המבחן.
השבוע של הלחץ, השבוע של ההשקעה. השבוע של העומס, השבוע של ההזדמנות. השבוע של הבחינה הגדולה שמשקפת הרבה יותר מכל בחינה אחרת.
אני רוצה עוד זמן, אבל אני רוצה להיפטר ממנה כבר. אני רוצה להיות רגועה, אבל שאננות היא מלכודת קלה כמעט כמו ההיבריס.
השבוע אני טועמת מצלחת החיים המבוגרים, ואת האמת, הטעם יותר מדי חזק בשבילי. אני רגילה למתוק ותפל, לא לחריף, למלוח, למר, לטעם הקיא שעומד בגרון אחרי שנגסת יותר ממה שאתה מסוגל לעכל...ואת האמת, אני חושבת שניסיתי לבלוס מנה הרבה יותר גדולה מהבטן הקטנה שלי. ידעתי למה אני נכנסת, אבל בניגוד מוחלט למה שאני מכירה ומאמינה בו, החלטתי להילחם ראש בראש עם המפלצת בלי לחכות לכל יתרון אסטרטגי. ביום ראשון הבא אני הולכת לדו-קרב מול דרקון יורק אש עם קשקשי פלדה כשבידיי חרב נחושת ומגן עץ, ובראשי אימון נחפז שלא מיציתי אפילו מחצית מהפוטנציאל שלו. אם אני אצא משם שלמה ובלי כוויות בדרגה 3-4, זה יהיה התסריט הטוב ביותר. זה יהיה יהיר וטיפשי מצדי לחשוב שאני בכלל יכולה לגרום לדרקון הזה לחתך קטנטן.
אבל אני אצא לקרב.
איזו ברירה יש לי כבר?
אם אני נכשלת, יהיו עוד קרבות כאלו. אני לא רוצה לעבור את זה שוב. אני לא מוכנה לעבור את זה שוב.
אני רוצה כבר לשים את הטירוף הזה מאחוריי.
אבל אולי אתגעגע לזה?
לתחושה שאני עושה משהו בחיים שלי?
לתחושה שאני מתקדמת לאנשהו? בכל זאת, גם אם אני מחזיקה נואשות באנטנה של מכונית הנוסעת בכביש מהיר, לפחות אני לא נשארת במקום.
להרגשה שהחיים שלי הם לא סתם בזבוז ריק?
אחרי כל זה, אני עדיין יודעת שזה רק השבוע.
כינוי:
ניצנוצ הניצנוצים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
