יומן החפירה של ניצניצ, מאז 2008.

אז פסיכומטרי ואבט"ש לא הולכים ביחד. עייפה מדיי בשביל ללמוד, נמאס מדיי בשביל מוטיבציה. 

נמאס לי מהפסיכומטרי הזה. 

נמאס לי מהצבא הזה.

וממה הכי נמאס?

מהתחושה הזו שזה לא ייגמר.

שזה יימשך לנצח נצחים, שאני לעד אהיה בשיא הלחץ כל החיים.

טוב נו, זה נכון. אז עכשיו זה צבא, אבט"ש ופסיכומטרי, אחר כך זה יהיה 2 משרות ו4 ילדים.

החיים קצרים,ואני צריכה להספיק הכל לפני גיל 45. לפני הסוכרת ,הסרטן, מחלות הלב, דלדול העצם ולבסוף הדמנציה...

ואז שואלים אותי למה אני חושבת כזה קדימה. אני לא. אני פשוט יודעת שלא נשאר לי מספיק זמן כדי לחשוב "כזה קדימה"...

ולפעמים אני תוהה אם זה שווה את זה.

אם זה שווה את זה, 25 שנים של מרוץ נגד הזמן, נגד המגבלות שלך הגוף הפגום והשברירי. 25 שנים של לנסות לנצל את המוח עד שהוא יבגוד בי או יתחיל להתקלקל. 25 שנים של לנצל כל תקופה שאינה תקופת לחץ בניסיון לשמר את הגוף, הגוף שבקושי אמור לשרוד 30 שנה. הגוף שכבר עכשיו מתחיל להראות סימני זקנה, שכבר עכשיו יכול להיות שנלחם בגידול הרסני שאיני יודעת עליו דבר. 

אני מרגישה כאילו זה יימשך לנצח כי זה יימשך יותר מהזמן שהספקתי לחיות עד כה. 

תודיעו לי אם אני באמת בסוף מתה בגיל 45?