אז החלטתי לנסות את מה שאני אוהבת, לא מה שאני אהיה בטוחה איתו. אז אני אכתוב, אז אני אנסה לרדוף אחרי החלום שלי, אז אם לא אשלם את המחיר הכלכלי של האמן הגווע או החוסר זמן של לעבוד ללמוד ולכתוב, אני אשלם את המחיר של הצלחה: לעג בלתי פוסק, אור הזרקורים מכוון לאישונים, וכמובן חוסר מוחלט בפרטיות. אה, וחשבון טוויטר.
האם זה שווה את זה?
האם שווה לי להניח את עצמי על המזבח? בתקווה שאצא ממנו כוחות מיסטיים? למרות ה99% סיכוי שפשוט יאכלו לי את הלב ויזרקו את גופתי לאגם?
הגעתי להחלטה: אני מעדיפה למות מאשר ללבוש כל בוקר חליפה אפורה וללכת על מדרכה שבורה לאיזו סמטה אפורה במשרד אפור ומוזנח ולחיות חיים אפורים ומשעממים. אין עוד איך להילחם בזה. אני יודעת שה יהרוג אותי, או לכל הפחות ישאב ממני את כל החיוניות. אבל אני לא יכולה יותר. אני לא מאמינה ברוץ לקרב בלי תוכנית גיבוי, אבל כנראה שאני אקח את הסיכון הזה, אם הוא אי פעם יגיע.
אני חייבת לנסות.
יהיה כאב, גם שמה יהיה כאב.
יהיה מסר, מסר שלמדתי ומסר שאני רוצה להאמין בו.
יהיה תוכן, בחיים חסרי התוכן.
תהיה תקווה, תקווה, שבכל הכנות, אין לי טיפה ממנה.
תהיה הצלחה? זה תלוי. האם האוסף מילים שאכין לי יהיה מספיק טוב או מספיק חסר חשיבות, כדי שהוא לא יהפוך לדמדומים החדש? או יותר גרוע, הMy Immortal החדש?
אבל אין לי תקווה.
אפילו לא מספיק כדי לברוח למרדף.
אני עדיין הולכת על דרך הבטיחות; הדרך שמספיק הלכו בה כדי שתצטרך רענון פעם בכמה זמן, אבל לא דרך שמלאה בעקבות נעליים, כזו שאני לא באמת אצליח לעבור בגלל הפקק המטורף שבה. אני אעשה את הפסיכומטרי הזה ואנסה ללמוד משהו שיש לי בו סיכוי. או ביקוש ענק.
אני אוכל את העוגה ואשאיר אותה שלמה. אם המזבח יביא לי כוחות, אני עוד אחזיר אותה למצב מושלם אחרי הרבה מאוד ביסים.
אבל הוא יהרוג אותי.
כינוי:
ניצנוצ הניצנוצים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
