לילה, פתאום נזכרתי כמה אני אוהבת אותו.
יום, אמור לעלות תמיד אסוציאציה של חופש, שמחה, חיים.
אבל ביום הכל ממש מבולגן. יותר מדי רועש, יותר מדי מואר. ביום אני תמיד מרגישה נבחנת.
אני לא מסוגלת לדבר עם אנשים ביום, כי אני מרגישה שיש עלי יותר מדי ביקורת, תשומת לב. ולא מבחינת הקשבה, ביום יש הרגשה שכולם תמיד צריכים להוכיח את עצמם.
בלילה הכל נרגע, למרות שיותר שקט יותר קל להגיע לדבר. למרות שבלילה שומעים אותך יותר הכל מרגיש פחות חשוף ומאולץ.
בלילה הכל יותר אמיתי.
אתם יודעים, לדבר זאת לא תמיד הדרך.
בזמן האחרון שאלו אותי יותר מדי דברים שלא רציתי לענות עליהם.
אנשים חושבים שהם עוזרים, בטח איזו אמונה מפגרת שהם יודעים מה טוב לאחרים.
אבל עד שהם לא יידעו מה יש לי הם לא יידעו מה טוב לי, והם לא יידעו מה יש לי,
ככה שהם צריכים לעזוב אותי בשקט, זה הפיתרון הכי טוב שאני יכולה לחשוב עליו.
ואני שמחה שעמדתי על שלי לאחרונה ולא עשיתי משהו כי צריך.
אני חושבת שעזבתי את הבלוג האנונימי שלי לזמן מה, אני מקווה שלתמיד.
אגב, המטאלינג היה נהדר ובאמת שלא נהניתי ככה כבר הרבה זמן!
המשך שבוע וחופש מעולים לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גולדברי בת הנהר