מזכירה לכם שיש עוד מלאמלא הגרלות החודש! כדי להשתתף אתם צריכים להיות מנויים לבלוג (עם המייל) ולהיות בקבוצה של הבלוג בפייסבוק.
אם בא לכם להשתתף: פשוט תכתבו תגובה עם המייל (או ההתחלה של המייל) שלכם. אני יכולה לראות במנויים אצלי את הכתובת המלאה, זה בסיידר.
אוקיי, באיחור של יום (הייתי צריכה להחליט אם אני מפרסמת את מה שכתוב פשוט חח) - פוסט הלבוש! הנה:
קצת קשה לי לכתוב את הדברים האלו, אבל הבטחתי לעצמי שאני מנסה להתמודד
ולדבר עליה כמה שאני יכולה, אז אני פשוט אעשה את זה. בלי לנסות להתחמק
מהנושא ובלי להסתיר יותר מידי דברים (ואני מצטערת מראש אם יש לי שגיאות
כתיב או משהו, אני לא עוברת על מה שכתבתי. אני לא רוצה לקרוא את זה ומתה לסיים עם זה כבר חח).
אמא מתה
לי מסרטן כשהייתי בת 12, ועם כמה שאני משתדלת לחייך ולאהוב דובוני אכפת לי
24/7 - אני מרגישה חסרת אונים בכל פעם שאני נזכרת בילדה המטומטמת שהייתי
לפני 7 שנים. אני מתביישת בעצמי כשאני נזכרת ברגע שצעקתי עליה לשים את הפאה
כי חברה מהכיתה מגיעה או בכל השנתיים שסירבתי לחבק אותה ולומר לה שאני
אוהבת אותה. פאקינג נתתי לה למות בלי לומר לה שאני אוהבת אותה. כואב לי
פיזית להאמין שנתתי לה לשכב תקופה-שהרגישה-כמו-נצח בבית החולים בלי להסכים
לבקר אותה ומצמרר אותי להזכר בילדה המפוחדת ששוב שמעה את אמא שלה מקיאה
מהחדר שממול.
התקופה
הזאת הייתה כל כך מפחידה, לא ידעתי מה לעשות עם מה שנפל עלינו ולא הצלחתי
להכיל כלום באמת. לא בכיתי יותר מידי ולא הייתי חמה במיוחד, הפכתי לילדה די
סגורה ונלחמתי ברגשות שלי בלי סוף (אולי פשוט לא הייתי מסוגלת להתמודד עם
משהו מפחיד כל כך, לא יודעת). החלפתי את הרחמים באפתיה וניסיתי להכחיש את
מה שעמד לי ממש מול העיניים.
עכשיו
אני כבר לא יכולה לומר לה שאני אוהבת אותה וזה כבר מאוחר מידי להתחנן שתסלח
לי, וזה הורג אותי. אתם לא מתארים לעצמכם כמה אני בוכה בלילות וכמה אשמה
אני מרגישה בכל פעם שיש לי איזה רגע של אושר, ודי - נמאס לי, אני כבר לא מסוגלת
להמשיך ככה. נמאס לי להכחיש הכל ולנסות לא לחשוב על התקופה ההיא,
אני רוצה להתמודד עם הכל ולהפסיק עם ההרס העצמי הזה שלי. אני מנסה כל מה
שיכול לעזור לי להתמודד עם זה - תולה תמונות שלה, מדברת עליה וקוראת דברים
שהיא כתבה וכו'וכו'.
הפוסט הזה צולם ע"י רוני קרפיול בבית הקברות של אמא שלי, והוא היה אמור לעזור לי להתמודד עם העניין
איכשהו. בפועל זה לא כזה עזר לי והייתי די מנותקת בזמן הצילומים (אפילו לא
העזתי להתקרב ולבקר בקבר של אמא, או אפילו להיות באותו איזור), אבל היי -
לפחות ניסיתי...
וואו, אשכרה אזרתי אומץ וכתבתי הכל בפאקינג פוסט שאנשים שאני מכירה יכולים לקרוא אותו. לא מתאים לי
בתמונה הזו מחקתי את השמות שהיו על המצבות (במהירות כזה, מצטערת חח), פשוט כי למרות שלדעתי זה מאוד מכבד כשרואים את השמות (סוג של הנצחה כזו) - יכול להיות שאנשים שקרובים לאנשים שקבורים שם לא יחשבו ככה... אז ליתר ביטחון.
רוני התעקשה שאעלה את התמונה המקורית גם כי התמונה די מאבדת את הקטע שלה ככה, אז הנה קישור ישיר לתמונה.
ואני הכנתי מהתמונות גם אנימציות (ערכתי להן את הצורה בגלל האיכות של הגיפים חחחח).
וקלוזאפים שעשיתי לנעליים:
לא רואים את השמלה בכללבכלל בתמונות והיא מהממת, אז הכנתי 2 אנימציות שלה - אחת מהתמונות של השמלה באסוס ואחת מהמסלול:
היא משיפון, והיא מתנפנפת כזו ומדהימה! ממשממש
תלחצו על התמונה השמאלית כדי לראות אותה בגדול! בקושי אפשר להבין כשהיא בקטן.
לא לבשתי את זה לאזכרה של אף אחד, כמובן. אני בטח אלבש את זה עוד שבוע, לבת-מצווה של בת דודה שלי...
שמלה: אסוס
סניקרס: נייק
צמיד, טבעת: קסטרו
עגילים ושרשרת: של אמא
לאלו שרק מסתכלים על התמונות ולא מבינים למה צילמנו שם: זה בית הקברות של אמא שלי, ואני מנסה הכל כדי להתמודד עם העניין. לכו להזדיין עם התגובות שלכם, ובבקשה מכם - אל תהנו.
וכן, הספיקה לי הבחורה הראשונה שכתבה את התגובה לפוסט לבוש (לא להגרלה. בעמוד 3) כדי לכתוב את זה במודגש וגדול. רבאכ, תקראו לפני שאתם כותבים משהו, בעיקר כשמודבר בנושא כזה רגיש.
אהעעאע פוסט דיכאוני ונורא לא גלגלוני שכזה, מצטערת! פוסט הבא יהיה שמייח, מבטיחה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
נתחיל עם ההגרלה. על הטבעת ציפורן הזו -
