שוב פעם זאת שנשכחת, שוב פעם זאת שלא שמים לב אלייה, שוב פעם זאת שמרגישה מקופחת.
כבר התרגלתי, זה הפך לשגרה, מי אני בכלל שיגיד משהו, הרי אני רגילה להידפק מכל הכיוונים.
רגילה להיות בעדיפות שנייה, רגילה להיות זאת שחושבים על האינטרסים שלה אחרונה מכולם.
וכמו תמיד אני שוב שותקת, מפחדת לומר מה אני מרגישה. נדחקת לפינה.
אני כזה בן אדם דפוק וחסר בטחון.