ידעתי שאמא שלך חולה....כבר מלפני שהפכנו לחברים טובים
וכשראיתי את אימך היא הייתה בריאה ולא הייתי מנחש שהיא חולה כל כך
את היית בחורה מלאה אנרגיות וחיוכים
כל הזמן מסיבות ולבלות עם חברים...לא הפסקת, היית כל הזמן באותו של מישהו אחר בדרך למקום אחר.
פתאום זה הפסיק, אין לך חשק יותר לצאת לשתות וחברים מעצבנים אותך יותר.
את פונה אלי במחשב ומתחננת בפני "שהכל יהיה כמו פעם"...שתבואי אלי כל יום עם חברה שלך עד הבוקר
ונצחק ונבלה ואני יכין לך הפתעה....אבל אני ממזמן רבתי עם חברה שלך, ושנינו עובדים כל הזמן
הדברים השתנו...אנחנו נפגשים פחות
את רוצה שאמא שלך תיהיה יותר בריאה, ושהמצב שלה יפסיק להדרדר
שתפסיקי לשבת בבית כל היום ולדאוג....
חבר שלך לא מזיז את עצמו מהבית, אתם מתראים פעם בחודש וזה אם הוא מוכן רק, ואמא שלך מדרדרת ואת מוצאת את עצמך לבד.
בשבילך דיברתי עם חברה שלך והזמנתי אותה אלי, לא אמרתי לך
קיצרתי יום עבודה והלכתי ואספתי אותך מהעבודה ולקחתי אותך לכל המקומות שהיינו מבלים בהם פעם
למסעדה, לבית שלי, ישבנו עישנו
ביקרנו חברים שלא ראית הרבה זמן, ובדיוק שהתחלת להיות מאוד עייפה אמרתי לך שחברה שלך באה יותר מאוחר ושאת לא יכולה ללכת הבית.
הבנתי שחבר שלך לא עושה כלום, וזה לא בסדר
אני לא יכל להשאיר אותך במצב שאת...אף אחד לא
חודש אחרי זה, יום שישי בתחילתו של דצמבר 2010
את מתקשרת אלי שישי אחרי הצהרים בהיסטריה..אמא שלך החמירה והובהלה לבית החולים...
אמרתי לך לחכות איפה שאת, התקשרתי לעבודה, הודעתי שאני מאחר בכמה שעות ורצתי לבית החולים
מצאתי אותך הולכת אחורה קדימה במסדרון בבית החולים
ראית אותי ונפלת עלי
החזקת אותי מלאה בדמעות ונפלת על הריצפה
לא יכלתי לעשות שום דבר חוץ מלהחזיק אותך ולהגיד לך שהכל יהיה בסדר
לא רצית להתרחק מהחדר של אימך אבל הדמעות וההיסטריה בפניך דחפו אותי קודם להרגיע אותך
לקחת אותך ללובי ולתת לך אויר צח, קניתי לך שתיה והסתובבנו עד שפניך התייבשו
חברים שלך באו להיות איתך וברגע שראיתי שאת יותר טוב ולא לבד יותר הלכתי לעבודתי ולסיים את השעה שעתיים שנשארו לי ממנה.
לא עברו יותר מידי שעות, אני מנקה את מקום העבודה, מתכונן לסגור ולבוא אליך
וקיבלתי טלפון ממך, פתאום כל טלפון ממך מפחיד אותי, מפחיד שתגידי שמשהו רציני קרה ותיהי שם לבד כמו שמצאתי אותך פעם ראשונה
סיפרת לי שהצלחת להכנס לחדר של אימך, סיפרתי לי איך ניפרדת ממנה ושאת לא יכולה יותר להכנס לחדר שלה
סגרתי את מה שהיה לי לסגור ורצתי מהעבודה ישר לבית חולים, מצאתי אותך על הריצפה עם שקית ביד
נושמת לתוך השקית ואנשים זרים סביבך עם אחות בית חולים
את על הריצפה לא מוציאה מילה, פניך חיוורות ומתסכלות על כלום, אנשים נתנו לי לגשת אליך
והחזקתי אותך עד שהפסקת להתנשם בכבדות
עזרתי לך לקום ושוב לקחתי אותך אל הלובי לנשום
לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי איך אני יכל לעזור, איך בלי שאני מכיר את המשפחה
ובלי הרבה מילים יכל לעשות משהו שיגרום לך להרגיש יותר טוב.
כל מה שאני יודע זה להקשיב ולהחזיק אותך, מנסה בדרך להסביר לך שלא תרגישי אשמה, שאת לא תיהי לבד אף פעם
להסביר לך שלא משנה מה יהיה אני מאמין לך שתתגברי עליו ואני תמיד אהיה כדי לעזור לך
חבר שלה עדיין לא בא מהעיר שלו...שעתיים באוטובוס והייתה לו הזמדנות לבוא, והוא פסח עליה
היא יושבת שם לבד, רק הדודות והמשפחה יוצאים מידי פעם מהחדר אל הלובי לראות מה שלומה,
לא הבנתי איפה החברה הזאת שלה, הזאת שהיא כל כך טובה
התקשרתי אליה "איפה את?!" והתגובה הכי טיפשית קיבלתי "היא לא רצתה שאני אבוא"
היא אמרה לכולם לא לבוא, אז מה? את החברה הכי טובה שלה....אין פלא שרבתי איתה עוד הרבה לפני זה
זעמתי עליה והכרחתי אותה לבוא..
בינתיים אני ואת יושבים ואת מספרת לי פתאום איך הכל משפיע עליך, איך הכל השפיע עליך כבר 7 שנים מאז שגילית שאימך חולה
ואין לי כלום מה לעשות
אומרת לי שאת לא רוצה להיות בלי אמא
שכל המשפחה שלך תישבר
שאחיך הקטנים עכשיו בבית ואין להם מושג מה קורה......
הכרחתי אותך לישון קצת, אמרתי לך שאם יקרה משהו אני מיד יעיר אותך
הכנתי לך מיטה מהכריות של הספות ונרדמת קצת....עד שחברה שלך הגיע
ישבנו עד הבוקר ואז הלכתי...לא השארתי אותך לבד
הלכתי לישון, שבת עוד יום עבודה ואת בסדר
שבת בצהריים קמתי והתקשרתי אליך לראות מה שלומך
חברה שלך הלכה כמה שעות אחרי ואת עדיין בבית חולים, נשמעת יותר בסדר
אני מתחיל את המשמרת כרגיל והפעם החלטתי שאני נשאר איתך כל הלילה...אני יעבור אחרי עבודה בבית ואכין דברים
וחברות שלך מתחילות להתקשר אלי....אני דורש מכולם להיות שם עד שאגיע, דורש מכולם לשרוד שם עד הלילה, אני אכין לה אוכל ושמיכות ואשאר איתה כל הלילה...היא לא יכלה לדבר בטלפון, והם הסכימו לחכות, לא ידעתי מה קרה
סיימתי את המשמרת והלכתי הביתה
ביקשתי מאמא שלי להכין אוכל והכנתי תיק עם שמיכה התקלחתי ורצתי לבית החולים
את יותר גרוע מאתמול, הרופאים נכנסו בבהלה לחדר בזמן שהיית שם, את מבינה עוד ועוד שאימך לא יוצאת מהבית חולים
ואת פשוט התנתקת, לא בוכה לא זזה לא כלום, המוח התנתק ואנשים סביבך מנסים לגרום לך להגיד משהו
אני בא אליך ומכריח אותך להגיד לי שלום, רק בשביל לראות שאת עדיין איתנו
נתנו לי לשבת לידך והנחת את הראש עלי והבאתי לך את השמיכה, עד שבאו חברים מהחדר של אימך לדבר איתך
הם בכח דיברו איתך על דברים שאת לא רצית לשמוע, מתחת לשמיכה החזקת את היד שלי יותר חזק ויותר חזק כשבאו לדבר איתך
עיצבנו אותך וידעתי שאין לך חשק להתעמק בזה ואת בכלל לא במצב
את עדיין לא מדברת ורק בחלק מהשיחות פניך הפכו לבכי, רק הדחיק אותך יותר אחורה לפינה הזאת במוח שלך שברחת אליה
עזבו אותנו בשקט, חבריה הלכו הבית לישון ואני יושב ומספר לך סיפורים מצחיקים שקראו לי באותו יום
פניך הגיבו ולאט לאט התחלת לדבר
להגיב לי, לחזור לתקשר איתי
היה לי אוכל בשבילך ולא רצית דבר, כבר יומיים שאת לא אוכלת ולא ישנה
לפחות מים הצלחתי להכניס לי בכח...כבר אחרי 2 בלילה ואת מתחילה להרדם
אביך מגיע, מעיר אותך קצת והולך לחדר
אני אומר לך ללכת לריצפה וללכת לישון, סוף סוף, את נרדמת כמו שצריך, לפחות זה
רבע שעה את ישנה רק, ואנחנו לבד בלובי עד ש2 חברים של אימך יוצאים אל הלובי
אחת מהם מחזיקה ביד אחת כדור הרגעה וביד השניה חצי כוס מים
את על הריצפה ישנה והם פונים אלי
"היא נפטרה"
ידעתי שהם קצת עיצבנו אותה מקודם והם לא צריכים להגיד לה
אביה היה בפנים
לא ידעתי מה לעשות...לקחתי את זה על עצמי ואמרתי להם שאני אגיד לך
שאני אספר לך, לא יותר מידי אחרי שהצלחתי להרגיע אותך, אחרי כמויות ההיסטריה שהיית בהן
שאני אספר לך שהרגע אמא שלך נפטרה
הם חזרו לחדר ונשארתי איתה לבד
אני עומד מעליה ומסתכל עליה ישנה ורגועה פעם ראשונה היום הזה...לא ידעתי איך לעשות את זה
לא ידעתי מה יקרה עכשיו, איך תגיבי
כל כך פחדתי, זה כל כך היה קשה לי
אמצע הלילה והדבר היחידי שיכלתי לעשות זה לחזור לאינסטיקט הראשון שלי
להתקשר לאמא
אמא שלי אחות בית חולים כל חייה ואני מתאר לעצמי שהיא עברה יותר מפעם אחת את החוויה של לספר על מוות של קרוב
אם לפחות אני הולך לעשות משהו רציני כזה שאני יעשה את זה עם טיפה ניסיון
היא אמרה לי לחכות לבן משפחה, שלא אני יעשה את זה
ובדיוק כמה דק' אחרי זה אביה יצא אל הלובי
פניתי אליו ואמרתי לו "יאללה בוא נעשה את זה"
שנינו הלכנו אליה והערנו אותה
איך שהיא מתעוררת אביה אומר "זהו, נגמר" (בשלב הזה התחלתי לחשוב שהייתי צריך להגיד לה לבד)
היא שומעת את המילים ומחזירה את הראש לכרית
"טוב, בסדר" היא לא מאמינה
אני שוב לא יודע מה לעשות, אבל אני לא משקר
אני מחבק אותה ואומר לה "מצטער, אמא שלך נפטרה"
הכי ישיר ובלי משחקים, זה מה שאני האמנתי שאני צריך לעשות
"תשתוק, אמא שלי רק הלכה והיא עוד מעט תצא מהדלת ללובי וכולנו נחזור הביתה"
אמרתי לאביה שאני אדאג לה, לו יש עוד חיילת ושני ילדים קטנים לדאוג להם
הוא לא צריך גם להחזיק עוד את הילדה הגדולה שהכי מתמוטטת שם
השמש עולה בחלון הגדול של הלובי
אני ואת שוכבים על הגב אחד ליד השני ואנשים לאט לאט יוצאים אל הלובי ומתכוננים ללכת הביתה
את מבקשת ממני להתקשר לחבר שלך, להודיע לו מה קרה, את לא רצית לדבר איתו.
אבא שלך מחזיק את אחותך ולוקח אותה לאוטו ומבקש ממך לבוא
את לא רוצה, את אומרת שאת נשארת לחכות לאמא שלך.
המשפחה שלך מבקשת ממך לבוא ואת מתעקשת להשאר בלובי
לא רוצה לעזוב, מחכה שאמא שלך תפתח את דלתות הלובי ותבוא איתכם הביתה
אבל עמוק בתוכך ידעת שזה לא יקרה, אמרנו לך רק להחזיק את התיק עד לאוטו רק כדי שתצאי מהלובי
הלכתי אתכם עד לאוטו ואת מספרת לי איך את עוד מעט חוזרת ללובי ותחכי שם עד שאמא שלך תצא מהחדר
ושאף אחד לא מוכן להאמין לך שזה מה שקורה, שהיא רק הלכה לטיול ועוד מעט היא תבוא ללובי, לא ידעתי מה להגיד, לא ישקר לך.
לקחתי את האופנוע שלי אליכם הביתה ונכנסתי, ישבתי איתך על הספה עד שנרדמת
והתחלתי להתקשר לחברים שלך להודיע להם מה קרה, הזמנתי אותם לעזור בהכנות
התקשרתי לעבודה שלך להודיע שאת לא מגיעה, לחברה הכי טובה שלך ולכל מי שהיה צריך
המשפחה מתחילה לבוא, לעזור בהכנות לשיבעה
ואת ישנה, לפחות זה
לא מוכנה לבוא לבית קברות בטענה שאין לך מה לעשות שם
את לא מקבלת את מה שקרה
כולם החברים בחדר שלך לידך, בזמן שאת ישנה
מחכים...
את ישנה, מחכה לאמא שלך שתחזור הביתה
כיוון הצהריים מגיע ומביאים את הגופה לחניה של הבניין
אחרי הרבה שיכנועים הסכמת להתלבש ולרדת לאוטו
ראית את הוואן השחור בחניון ואנשים עומדים סביבו
שאלת אותי "למה הוא פותח את הדלת"
אבא שלך בא והחזיק את ידך בצד אחד ואני בצד השני, מקרבים אותך אל הגובה
כל צעד קדימה והפנים שלך חיוורות יותר ויותר
6 מטר מהוואן ואת מתחילה לצרוח
אני מאחוריך מחזיק אותך, מנסה להיות חזק בשבילך ולא לתת לך לברוח
אחרי כמה דק' הלכנו לאוטו ישבנו שם וחכינו עד שיסיעו אותנו לבית קברות
שהגענו אנשים כבר עמדו בכניסה ואת לא מצליחה להגיד "שלום"
כל אדם שפונה אליך פניך מתמלאות דמעות וככה בירכת את כולם
חברה של אמא שלך נצמדת אליך ואני מאחורה עם השיירה בדרך לחשיפת הגופה
מחפש את החברה הכי טובה שלך, יהיה איתה קצת, אליך אני לא יכל להתקרב, לא נותנים לי
הגענו אל גופה ולוקחים אותך אל הסדין
אחותך מחזיקה את הגופה בכל גופה ואת ממשיכה לצעוק "זאת לא היא, תעזבו אותי כבר אני יודעת שזה לא היא"
מרימים את השמיכה ואת מתפוצצת, לא נותנים לי להתקרב ואני מרחוק מסתכל עליך נשברת, בוכה מייסורים
והרב מתחיל בדיבורים
והולכים אל הקבר
שוב לא נותנים להתקרב אליך, אנשים אחרים מחזיקים אותך קצת
אני וחברה שלך הולכים עם השיירה.
הגענו אל הקבר ומצאתי את דרכי אליך
מחבק אותך מאחורה ומחזיק את ידך
את ממשיכה "זאת לא היא, זאת לא היא"
מכניסים את הגופה ואני לוחש לך באוזן "אני מצטער, זאת היא"
צעקת עלי לשתוק
אבל לא ידעתי איך אני יכל לעזור...לא ידעתי מה אני אמור לעשות
את משותקת לא רוצה לעשות כלום ומתחילים להכניס את החול
לקחתי כלי חפירה והרמתי חול, כי את לא זזת ולא הגבת
עשיתי את זה כדי שתיהי מעורבת
כמה פעמים ומישהו החליף אותי
הקהל מתפזר ואת יושבת על הקבר
בין סבא שלך לאמא שלך, אמא שלך ביקשה לחלק פרחים בלוויה שלה
ולקחתי אחד מחברות שלך והבאתי לך, שיהיה לך אחד
שיהיה לך מה להניח על הקבל, יותר מאבן
אמרתי לך להניח את הפרח אבל לא רצית
פשוט שכבת בין שני הקברים וחיבקת את מה שנשאר לחבק
הזמן עובר ואת בין הקברים לוקחת את הזמן שלך
אנשים באים מידי פעם לדבר איתך ואני מסתכל עליך מרחוק, נותן לך את המרחב שלך
ואז קמת והנחת את כל ידך על הקבר, השארת טביעת יד על קבר אימך (מה שאחר כך אמרת לי משהו שאת תעשי עם צבעים כל פעם שתבואי לקבר
את אחותך ודודה שלך)
לקחתי את ידך והלכנו אל האוטו
ציחקקנו וצחקנו על הקברים מסביב והלכנו אל האוטו
אל הבית, להתחיל את הטקס
טקס שאף אחד מאיתנו רצה אבל זה חלק מהשיבעה
היומיים הכי רציניים בחיים שלי, למרות שזה לא האירוע שלי
אני לא אשכח את זה לעולם
ואני מאמין שזה השפיע גם עלי
מן הסתם איתה אין לי מה לדבר על זה ויש לי רק לספר לאנשים שלא מכירים אותה
להוציא את מה שיש לי להוציא
גם לי יש צד
כינוי:
עב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
