אני קורא כאמור את ספרו האחרון של יגאל סרנה "השנה האחרונה"

סרנה כותב על שנת 1966,גם על הפרטי וגם על הלאומי והתחושה שהספר מאוד דחוס,

מלא בפרטים על הוריו יוצאי פולניה,על חבריהם,עיסוקיהם,מקומות הנופש שאליהם נסעו ,עליו ועל חבריו הקרובים בני גילו,חלקם בנים לניצולי שואה

בצפון הישן של תל אביב 

כ200 מטר מביתם של סבי וסבתי שגרו בנורדאו פינת הירקון,סרנה גר עם הוריו ברח זלטופולסקי שנמצא בין זבוטינסקי לארלוזרוב מקביל לרח הירקון או מה שהיום המשכו,אליעזר פרי.

הוא מספר על מציאות שהכרתי כשהייתי מגיע לבקר את סבתא וסבא,רק במקום השפה הפולנית ששלטה בביתו של סרנה אצל סבא וסבתא שלטה הרוסית

אני זוכר היטב את המנהג של התכנסות של חברים של סבא וסבתא 

רופאים ונשותיהם או הההפך ,שהיו באים לבקר את סבא וסבתא בלילות קיץ לחים.

סרנה  מרבה לספר על החברים של הוריו,על הוריו וההבדלים ביניהם,והכל במציאות שתיכף,תוך שנה תתהפך על כולנו

בשנת 1966 לוי אשכול ראש ממשלה,בארץ יש מיתון ומפגינים צועקים ,לחם עבודה'

ישראל מחממת את הגבול בעיקר עם סוריה ומאשימה את הסורים שהם התחילו

למעשה ישראל הייתה היוזמת העיקרית של רב תקריות הגבול בגבולתינו מסיבות כאלה ואחרות,מה שנכון שאוייבנו הפעילו נגדנו טרור כבר בשנות ה50 המוקדמות ואנחנו הרי מעולם לא ידענו להתאפק והשבנו מנה אחת אפיים,תמיד בגדול אגב ,בל הרבה חשבון לא לאוייבנו ולא לאומות העולם.

אבל לא על זה רציתי לכתוב

לא סיימתי עדיין את הספר אבל רציתי לצטט כמה משפטים מהספר הזה שתפסו אותי בבטן וכמובן שמייד נזכרתי בעצמי בגיל הזה.

בקטע הראשון סרנה מספר על החבורה מהכיתה,כיתה ח אם לדייק שארגנה מסיבות סלוניות בימי שישי בערב ,בכל פעם בבית אחר

והוא מספר:

הנחנו את האנימלס על צלחת הפטיפון,שהיה חלק מרהיט סלוני עשוי עץ בהיר ולו גם רדיו ורמקולים ומכסה פורמייקה,לרגע חרקה המחט והנה התנגנה הגרסה האנגלית של the house of the rising sun' בלי ספק המנון ההתבגרות של כולנו,שאיש לו ידע מאין צץ והיכן אותה בית השמש ומהו ולאיש מאיתנו גם לא היה איכפת,זה היה פסקול הערגה

רק נשמע צלילו הראשון ומישהו כיבה את האור"

תיכף אמשיך את התאור המרטיט הזה

אני ב1966 הייתי בכיתה ז',הרי נשארתי כיתה,הייתי ילד נמוך שבגילו היה הכי גדול בכיתה,עם בטחון עצמי ששט על הריצפה כל השנים האלה מהרגע הורי החליטו שכדאי שאשאר כיתה ואחזור על כיתה ד' ו"אולי זה יעזור לי" הייתי בכיתה ילד שקוף שלא פצה פה כי חששתי מלטעות ואז הילדים האחרים יצביעו עלי ויאמרו ,נו מה ,נשאר כיתה:-)

לא אחזור עכשיו על כל התחושות ועל ההרגשות שליוו אותי בלי שסיפרתי להורי מילה ובלי שהם ידעו מה עובר עלי לבד מהתעודה שהבאתי בסיום כל שליש

בחיי מחוץ לכיתה הייתי בתנועה המאוחדת עם האליתא של הכיתה, ואז באיזשהו שלב בשנה הזאת 1966 מצאנו את עצמנו מתכנסים בבתים פרטיים בערב שבת למסיבות סלוניות.

תבינו את ההעזה,היו חבורה של ילדים ירושלמים,תל אביב הייתה רחוקה מאיתנו,היינו ילדים שמרנים ירושלמים באופי,על תל אביב קראנו ב"עולם הזה" של אורי אבנרי ולא העלנו על דעתנו שנהפוך ברוחנו לתל אביבים שחיים חיים כאלה חופשיים:-)

אבל ההתבגרות הייתה חזקה מאיתנו ואת דבר ההתכנסות העברנו מאחד לשני בסודי סודות כדי שלא יחשבו עלינו דברים רעים ובעיקר שבתנועה המאוחדת אליה באמת אהבנו ללכת לא יחשבו שיצאנו ירחם מהשורה ואנחנו עושים דברים שהס מלהזכירם

גולת הכותרת במסיבות האלה כמובן שהיה ריקוד הסלאו,האור היה נכבה ואנחנו מיהרנו לחפש בת זוג שלא רוקדת "טרקטור",כלומר שנותנת לחבק אותה  ולא אחת כזאת שמרחיקה אותך וברווח יכול לעבור טרקטור.

ברור שלא תמיד אפשר היה למצוא בנות שמסכימות לרקוד צמוד אבל התמזל מזלנו ובכיתה שלנו הייתה ילדה ששמה ה',ילדה גבוה,שדיה היו גדולים לגילנו,לא ילדה יפה,ג'ינג'ית עם שיער אנג'לה דיויס מי שמכיר ועור לבן לבן

אבל היא הייתה הטרגט של כל הבנים כי היא נתנה להצמיד ואיזה רגעים קסומים אלה היו:-)

נחזור לסרנה

"לא ידענו שהשיר הזה הוא תמרור אזהרה מהסכנות שאורבות למתבגרים

רצינו רק להשאר חבוקים בבית השמש העולה כבטריטוריה מוגנת,לא היו לנו מכוניות עם מושבים אחוריים,לא מפלטי יער או פינות חשוכות,רק החושך של דירת ליכטנשטיין וקרבת גופן של הנערות שאף אחת מהן לא הייתה נערתנו

רקדנו ונצמדנו באושר באפילה עד שהחדר הוצף אור,נפרדנו כמו נתפסנו בעיצומו של ניאוף,וחלק מאיתנו גם היו צריכים לצאת מהר החוצה לסדר את קדמת מכנסינו"

לא יכול להיות תאור מדוייק מזה,כנראה  שגם כירושלמים למדנו משהו מהתל אביבים

אנקדוטה שניה שאני רוצה לספר היא כזאת

לא גדלנו על טלויזיה ועל תוכניות ילדים כאלה ואחרות,פשוט לא הייתה טלויזיה,בטח לא ב66 שנת המיתון הגדולה

גדלנו על רדיו ותוכניותיו

כשנבחרת ישראל המהוללת שיחקה  נגד זדים שהיו טובים מאיתנו מרוסיה יוון ויגוסלביה ,נצמדנו למקלטי הרדיו לקולו של נחמיה בן אברהם שתאר את משחק הכדורגל,את רוח הקרב של בחורינו האמיצים

כמעט תמיד הפסדנו לעיתים ניצחנו ואז זה היה יום חג,אבל אחרי כל משחק כדורגל ששודר ברדיו,בסיומו היינו יורדים למטה ,רצים למגרש הכדורגל שסידרנו לעצמנו בשדה מול בית הספר ליד האוניברסיטה שהיה די בחיתוליו ומדמים עצמנו לספורטאים האמיצים.

עוד תוכנית שהקשבנו לה במלא הקשב והשתדלנו לא להפסיד מילה ממנה,הייתה התוכנית המיתולוגית פול טמפל

התוכנית שודרה בימי חמישי לדעתי ב9 בערב,שעה לא קלה לירושלמים שצריכים לקום למחרת לבית הספר.

התוכנית הייתה מפחידה,שמענו אותה כשהיינו כבר במיטות,בטרנזיסטור שעמד ליד המיטה של אחותי ושלי

אגב רק מהספר הז למדתי לדעת שנעימת הפתיחה של תסכית מתח פול טמפל נוגן על ידי להקת הצלליות "עיר מפוחדת"

גם במרחק הזמן אני לא חושב שאוכל לשכוח את הפתיחה של התוכנית בחושך,בבית שקט כשאנחנו מתחת לשמיכות ומחכים לפול לסטיב  ולרעשים המוזרים שהפיקו שם בקול ישראל כדי להפחיד אותנו

למחרת בכיתה היינו צריך לעדכן בפרטי פרטים ילדים שנרדמו באמצע התוכנית או שהוריהם לא הסכימו שיקשיבו לה בכלל

זהו,זה הספר,עכשיו אחזור לקרוא בו ולקוות שהדחיסות תפוגג קצת

אני סיימתי,תיהיו טובים