פתאום היום בבוקר נהייתה תקלה בהוט.

אין טלויזיה  והכי גרוע אין אינטרנט

אם אין טלויזיה  אני לא יכול לשמור שלא תיהיה מלחמה בלי שנדע אבל כשאין אינטרנט זה הכי גרוע,זה מ ש ע מ ם:-)

כמובן שבהוט לא עובדים ביום כיפור ואם הרשת נופלת,זו בעיה של המשתמשים

העניין, שלי יש מחשב נייד וניסיתי להכנס לאינטרנט דרך רשתות ביתיות אחרות  ולא הצלחתי

וככה במהלך היום הארוך הזה חשבתי לעצמי שמזמן לא חוויתי את ההרגשה של יום כיפור אמיתי (רק בלי לצום) שאת הזמן אפשר להעביר רק  בקריאה

או בכל פעולה אחרת שלא קשורה בצפיה בטלויזיה והמצאות באינטרנט וזה לא קל

וגם חשבתי איך התמכרנו או התרגלנו  לדברים ה טכנים האלה עד שבלעדיהם אני (אעבור לדבר בגוף ראשון) קצת מרגיש ערום במדבר.

ואולי צריך קצת לחזור מידי פעם אחורה לבסיס האם.

תוסיפו לזה את העובדה שחוץ ממני ומזוגתי הילדים לא בבית,הגדולה נסעה לבת דודתה בגדרה כחלק מהמזימה להרחיק אותה מהבית עד יום א' בערב עת נעשה לה את מסיבת ההפתעה ליום הולדתה באיחור של שבוע

הילד האמצעי אומנם ישן בלילה בבית אבל כשהוא נמצא הוא מסוגר בחדרו

והילד הצעיר מאתמול נמצא אצל חבר מהכיתה

ולי  ההנתקות הזאת,בבת אחת משלושתם,לא קלה.

פתאום יש שקט בבית,שזה לא רע וגם לא משעמם לנו ביחד לי ולזוגתי אבל  עצם  זה שהילדים שהיו סמוכים על שולחננו  בתדירות של ילדים שנמצאים רוב הזמן בבית והנה פורחים מהקן כל אחד לעיסוקיו זה משהו שצריך להתרגל אליו

אני בטוח אגב שיש לדבר הזה גם יתרונות שאותם צריך למצוא מ ן הסתם:-)

אז באין טלויזיה ואינטרנט קראתי ספרים ואני רוצה לומר בצער שלא הצלחתי לצלוח את הדפים הראשונים של גרוסמן

"נופל מחוץ לזמן" והפסקתי לקרוא

יכול להיות שאחזור אליו עוד  בשבוע הזה שהוא אצלי בבית  ,אבל כרגע קשה לי לקרוא אותו.

מה שמציק בלי קשר לספר זה או אחר זה הרעש העצום שעושים הילדים רוכבי האופניים ברחוב.

מילא המנהג הזה שנוסעים באופניים בכיפור,אבל לא אמרו לכם שזה יום צום? יום קדוש? ולא צריך לצעוק ברחוב ?

ואני עוד חילוני ששומר על צביון היום הזה ומכבד את רגשות הזולת שהיום הזה חשוב לו

אז למה רוכבי האופניים לא יכולים לנהוג באותה דרך? אפילו אם הם ילדים בגילאים שונים?

עוד פחות משעה מסתיים הצום

לפני 38 שנה עמד לרדת הערב על היום הראשון למלחמת יום כיפור

ההרגשה הייתה שאנחנו לבד לגמרי

בערבו של היום כבר ידענו שהמצרים מנסים לחצות את התעלה ושמצב המעוזים שלנו בכי רע

גם עלינו ירו לו מעט וזזנו ממקומנו די הרבה

מרשת הקשר בעיקר ממה ששמענו מהמעוזים הבנו שאנחנו צריכים לעשות מאמץ להחזיק מעמד עד שיבואו המילואימניקים

החזקנו,נו מה,לא הייתה לנו ברירה,הייתה הרגשה שאנחנו מן מחסום ושאם נוציא את האצבע מהסכר,ספק אם תיהיה מדינת ישראל.

בדיעבד  וממה שאנחנו יודעים היום להרגשה לא היה כל בסיס

אבל כשאתה ילד בן 19 ששומע בקשר  שהמעוזים שלפניך נופלים ובקשר השני שומע שהסורים תוקפים את רמת הגולן

ברור לך שאם אתה נסוג הולך עלינו

אז נשארים,מה אפשר עוד לעשות

אני סיימתי,תיהיו טובים