הבלוג של אבו אלמוג

תמיד חשבתי ש"הישרדות" הומצאה על ידי סטודנט אמריקני למדע המדינה. לוקחים חבורה של אנשים, ומעשה רוסו, או רולס, שמים אותם על אי בודד לבנות שם את החברה האוטופית. החזון הפילוסופי על המצב המקורי מתגשם לנגד עינינו! האם יפצחו בדיונים על מהות הצדק, כפי שחזה רולס? או שיגיעו לחברה אוטופית נוסח רוסו? אז זהו, בגלל שהם בטלוויזיה המסחרית האמריקאית, הם נאלצים להלחם אחד בשני עד שנותר רק אחד, שמה שקורה לו הוא שהוא זוכה במיליון דולר. קפיטליזם טהור ומזוקק. האמת שהקשר בין האופי של החברה לתכניות הטלוויזיה שלה כפי שמתבטא בסידרה "הישרדות" יכול להיות נושא מצויין למחקר מדעי. אפילו חשבתי לכתוב על כך תזה למוסמך, אבל משהו בנימת הקול של פרופסור אילנה קאופמן מהמחלקה לסוציולוגיה, מדעי המדינה ותיקשורת באוניברסיטה הפתוחה, כשהזכרתי את העניין בשיחה איתה, רמז לי שאולי עדיף לי לחפש נושא אחר.

אבל ההבדל בין הישרדות האמריקנית להישרדות הישראלית מראה משהו מאוד משמעותי באשר להבדל בין שתי החברות. מכיוון שהקונספט הוא אמריקאי, אז כל הרעיונות הקולקטיביסטים הנחמדים, מורשת השטעטל והקיבוץ, לא יוכלו לבוא לידי ביטוי. אבל היד החופשית שבכל אופן ניתנה למפיקים הישראלים, איפשרה לכמה תכונות אופי ישראליות מאוד לחלחל. אז הישרדות מציבה בפנינו מראה, ואנסה להיות כאן מאוד עדין, הפרצוף שלנו שמשתקף בה הוא לא מאוד יפה.

• להגדיל בשקל תשעים. ההמבורגר של מקדונלדס אצלנו הוא קצת יותר גדול, והוא "על האש". כך גם הישרדות. מתחילים עם 25 אנשים (זה שבט, זה? זה אימפריה). כל מה שבפורמט האמריקני המהודק נמשך מדי שבוע ארבעים וחמש דקות מדודות (אתגר פרס, אתגר הדחה, מועצת שבט, בלי קונצים), נמשך כאן שני פרקים של שעה וחצי, בדיוק פי ארבע.
• במה ממלאים את הזמן? בדיבורים אין סופיים. עד זרא. בפורמט הארבעים וחמש דקות האמריקני, יש מקום לשים רק את הדברים המעניינים שהמתחרים אומרים. אם תגלוש לברברת, לא יהיה לך זמן לתכנית עצמה. כאן הכל הפוך. יש כמויות אדירות של זמן שצריך למלא. לכן כל הזמן הם מדברים שם, ולא ממש אומרים כלום. "אם נפסיד באתגר, ייתכן שנאבד את היתרון המספרי". "אם לא נשיג אש, נישאר רעבים". נו באמת...
• פרסום סמוי. יש את זה גם בגירסה האמריקנית. אבל שם זה נעשה באופן חינני מעט. סוקרים את המוצר. המצלמה מלטפת אותו לשנייה, בדיוק שנספיק לראות את הלוגו, ואז ממשיכים הלאה. כאן זה אחרת. יש אתגר שלם (שלרוב לא מקדם את העלילה אלא רק נועד לקדם את המוצר). כל אחד ממאתיים המתמודדים מספר כמה טוב לו עם המוצר ואיזה כיף שמקבלים אותו. אחר כך מישהו זוכה ומקבל את המוצר. ולוקח איתו שני חברים. במשך דקות ארוכות חוגגים השלושה האלה בפטפטת על כמה טוב להם, ואלו שנותרו מאחור מספרים כמה רע שהם לא זכו. והכל בצורה גסה, ממש דוחפים את זה בפרצוף.
• אס.אם.אס. חוקר בשם קראידי טוען שהצפייה ב"אקדמיה לכוכבים", כוכב נולד הפאן-ערבית, סייעה מאוד לתהליכי דמוקרטיזציה במדינות כלבנון וסעודיה, בשל כך שהאנשים קיבלו את האפשרות להביע את קולם, וקיבלו את המיומנות הטכנית בכך – משלוח SMS   וכיוצא בזה. הטענה מעניינת, אבל אני מציע לקראידי לבחון איך אותן מיומנויות עצמן משחיתות את הדמוקרטיה בארצות שנהנות ממנה. כך, למשל, אני יכול לדמיין איך ישראל מדרדרת לכלל "דמוקרטיית SMS  " פופוליסטית, בה החלטות חשובות מתקבלות באמצעות משלוח המוני של SMS  , והרוב, כמובן, קובע. הרעיון, שישנם תחומים, שאינם ניתנים להסדרה באופן זה, נראה כבר, לאחר שנים של ריאליטי, כרעיון כפירה ממש. אז חייבים אלמנט של SMS   בסוף. זה שזה מוציא את העוקץ מהמשחק, ושכל הקטע הוא שמי שהודח בוחר את הזוכה, לא חשוב. הישראלי חייב להביע את דעתו.
• ולעזאזל, אי אפשר להיפטר מהם! בהישרדות האמריקנית, כמו גם בתרבות הפוליטית שלה, מי שהודח בדרך כלל הולך הביתה. כאן הם נשארים. אי אפשר להיפטר מהם. ממש... שמתמודד ילך הביתה... הביתה... בתכנית ריאליטי... יהודים, רחמו! חשבו עד כמה הביטויים "אי הגלות", "אי המתים", "שבט המודחים" מתארים בצורה נאה ומדוייקת את הקריירה של שמעון פרס. בערך כשפרס הפסיד לבגין בפעם הראשונה, הפסיד וולטר מונדייל לרונלד רייגן.  מונדייל הלך לעשות מה שמתמודדים דמוקרטים כושלים הולכים לעשות. כנראה לימד מדע המדינה באיזה אוניברסיטה, או עמד בראש מכון פרטי, או עשה כסף. מה זה משנה. אף אחד לא שמע ממנו מאז. על פרס לא הפסיקו לשמוע. וזה לא הכול. יש לנו כאן את תסמונת הדור השני – גם ביבי מגלה סימנים מדאיגים לאותה נטייה, וכמובן גם הטווידל די שלו, ברק, ומדברים על דרעי, ועוד מעט אולמרט...

אז כאלה אנחנו – סובלים מעודף משקל ומעודף ברברת, קיבלנו את הגרסה לילידים של הקפיטליזם החזירי, ואיננו מסוגלים ליהנות מהצדדים החיוביים המעטים הקיימים בדבר האמיתי, והדמוקרטיה שלנו נמצאת על הגבול בין פופוליזם לאנרכיה. יורם טהר-לב כתב – "החיים כאן, יא חביבי, הישרדות באי קאריבי". אלוהים יודע כמה הוא צדק.

והכי חשוב - אם אתם בכל אופן צופים בדבר הזה, תצביעו עבור זיו. היחיד שהצליח עד עתה לפתח אישיות ישראלית טלוויזיונית אותנטית, בין כל יפי הבלורית והניו אייג', אנשי ההיי טק והלופט גשעפט, והדוגמנים שמאכלסים את הסידרה הזו בדרך כלל. עבדאן, גיסנו.