הבלוג של אבו אלמוג

כל מי שגדל כאן, או שגידל כאן ילדים, מכיר בעל פה את הספר "איה פלוטו". המדובר בספר ילדים קלאסי, שכתבה לאה גולדברג ב-1957, על פלוטו, כלבלב מקיבוץ מגידו, העובר אי אלו הרפתקאות אלגוריות ולומד את מקומו בעולם. מהפרפר הוא לומד כי אינו יכול לעוף, ומהדג כי "כלבים במים, לא, זה לא טוב". אך המפגש המעניין ביותר של פלוטו הוא עם הפרה.

בדומה לבן זמנו של פלוטו, "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול, הפרות משחקות בספר את תפקיד הפרולטריאט הגאה. תפקידם של הכלבים ב"חוות החיות" הוא של המשטרה החשאית, אך אצל לאה גולדברג, באוטופיה של קיבוץ מגידו, השונה מהדיסטופיה של חוות החיות, אין סיבה לקיומה של משטרה חשאית, ומלתעותיו של פלוטו נותרות ללא שימוש. בקיבוץ מגידו משמש פלוטו כצופה מהצד התמים, הלומד את מקומו בעולם בסידרה של שאלות ותשובות בעלות אופי סוקרטי. וכך, שואל פלוטו את הפרה הפרולטרית – "שלום לך פרה, את עושה קצפת?" ונענה ברוגז "טיפש קטן, הפרה עונה, אני מייצרת חלב לגבינה".

אין להתפלא על התשובה הנזעמת הזו, הבאה מפי חברה גאה בקיבוץ של השומר הצעיר, בשיא הקולקטיביות הרעיונית בשנות ה-50. ואפילו יש מקום לחשש כי לו הייתה התשובה נזעמת פחות, הייתה הפרה מוצאת את מקומה במפעל טיב טירת צבי הסמוך, מייד לאחר ישיבת החברים הקרובה. קצפת, חברים? לא אצלנו. אצלנו מייצרים (!) חלב לגבינה.

יש משהו נהדר, תמים, בדחייה הזו של הקצפת. ומה רע בקצפת? היא מסמלת כמובן את העושר, את כל מה שנשלל מהאנשים בימי הקיצוב והצנע. את מה שמגיע לשולחנם של העשירים, אך לא לשולחנו של העני.

כלכלנים כפרידריך האייק, טענו זה מכבר כי השוויון הכלכלי הינו אך מכשול בדרך אל הקידמה המושגת בפעולתם של יחידים בעלי יתרון בהון ובמעמד. פעולתם של אלו, הפועלים ומנסים שיטות ודרכים חדשות, מוצרים ומותרות שאינם זמינים ליתר חלקי החברה, היא המביאה את הפירות לאלו הנותרים מאחור. כך שהקצפת שיאכל העשיר, תגיע אף היא בסוף לשולחן בקיבוץ מגידו, מעצם העובדה שבתחילה הגיעה לשולחנו של העשיר. העשיר אמנם יעבור אז לניסוי מוצרי מותרות חדשים (לאחר שאכל הרבה קצפת אני ממליץ על סוג כלשהו של גלולות הרזיה), אך הקצפת הגע תגיע לבסוף גם אל הקיבוץ.

אם נשאל מיהו המשפיע יותר על ישראל בשנת 2009, יעקב חזן בן משמר העמק הסמוכה כל כך למגידו, או פרידריך האייק, התשובה תהיה ללא ספק האייק. אך משהו מחזן נותר במעין אתוס של צניעות שאותו אנו מנסים לייחס למנהיגינו, אך לשווא. המנהיג שלנו צריך לאכול, לפחות בציבור, גבינה ולא קצפת, כשם שעליו להמנע מן השרימפס והקלמרי, אם ברצונו לשמור על הקואליציה שלו. אין המדובר בליכודניקים שבין מנהיגינו. אלו, כאולמרט וביבי, מנהלים אורח חיים נהנתני גלוי למדי, שאמנם מביא אותם מעת לעת לחיכוכים עם היועץ המשפטי לממשלה ודומיו, אך לא עם קהל הבוחרים שלהם.

שונה הדבר עם בן קיבוץ משמר השרון, אהוד ברק. לזה מזכירים ללא הרף את מגוריו במגדלי אקירוב, ואת עלות בתי המלון בהם שהה בלונדון, כמעין הד לאמירתה של הפרה "טיפש קטן!". את התהליך שהוביל את ברק ממשמר השרון אל בית המלון המפואר עברה החברה הישראלית כולה. יש להניח שכשיצא "איה פלוטו" היה ברק, בן ה-15, מבוגר מכדי לקרוא אותו, אך מן הסתם הקריא אותו לילדיו. או שלא. ייתכן שניגן להם בפסנתר מיצירות שופן. אין לדעת.

ובכל אופן יש משהו מעודד בהתנפלות העממית הזו על חשבון בית המלון. בחזרה הזו, המאוחרת, לעולם הערכים הדוחה את הקצפת לטובת ייצור הגבינה. ייתכן שבמדינה אחרת שהפנימה את האתוס ההאייקי יתנפלו בה במידה על מי שישתכן במלון מפואר פחות, או שלא יביא עמו פמליה, או שסתם, ייתפס כשהוא מעשן סיגר זול. אני יכול לחשוב, למשל, על הנהנתנות הראוותנית שמשדרים מנהיגים מסוגו של ברלוסקוני. או לשאול עצמי האם מישהו אי פעם העלה שאלות באשר לחשבון המלון של פוטין (או האם הוא שרד את העלאת השאלות הללו). אך כל עוד ההתנפלות הזו נותרת בחזקת מעין המיית לב עמומה, געגועים לאיזה "צריף של בן גוריון" שספק אם היה או לא היה, ואינה מכוונת לעצם השיטה המביאה לפערים כה אדירים בחברה, בין עשיר לעני, ולקבלתה, כמובנת מאליה, של השיטה הנאו-ליברלית הבנויה על פערים אלו, נמשיך לקבל את חשבון המלון, ונמשיך לשלם אותו. את הקצפת ימשיכו לאכול אוכלי הקצפת. אנו נישאר עם הגבינה, אך לא מתוך עקרון, כמו הפרה של פלוטו, אלא פשוט כי אין משהו אחר, וכי על מלאי הקצפת ממילא השתלט תאגיד בראשות אוליגרך רוסי ומליונר אמריקני שעשה את הונו בבתי קזינו, והיא אינה ניתנת להשגה לאזרח הפשוט. אם לא נחזור לעולם הערכים של פלוטו, נישאר עם הגבינה, אך זו הפעם לא נוכל להתריס כלפי אוכלי הקצפת "טיפש קטן!". נישאר לנו בפינתנו, נאכל את השאריות, אם אלו תושלכנה לעברנו, ונסתכל למעלה. שלא כמו פלוטו, לא נראה שם פרפר, אלא אוליגרך ופוליטיקאי המגרדים זה את כרסו של זה.