שבת.

אין כמו שבת. זה הזמן שלי לעצמי, אני ישנה, קוראת, אוכלת, לומדת. רק אני והשבת.

שבת הוא גם הזמן שלי לחלום, ומוזר לומר, אבל גם להמשיך את החלום שלי אחר כך. כן, אני ממשיכה את החלומות שלי. אם חלמתי חלום מדהים ודפיקה בדלת או צעקה מהרחוב העירו אותי מהמתוק-מתוק הזה, אני ממשיכה את החלום בדרכי שלי. עוצמת עיניים וממשיכה אותו. פשוט כל כך.

השבת היתה קצרה מתמיד, לא הספקתי לישון, לא הספקתי לחלום. הספקתי רק לשמוע את כל התכנונים וההתלבטויות של אחותי הקטנה לקראת החתונה שלה. הרבה מהחלומות המבויימים שלי משום מה מתגשמים באחותי הקטנה. כל הלחץ, ההזמנות, האולם, השמלה- פתאום זו היא שמתכננת כל כך הרבה.

שיהיה ברור- אני שמחה בשביל אחותי. אפילו יותר מזה, מאושרת בשבילה. היא עברה כ"כ הרבה שחתונה עכשיו עושה לה רק טוב, ועדיין, גם אני רוצה...

אחותי הקטנה חושבת שאני לא עושה מספיק בשביל להתחתן. "את הרי חרדית. ויש מלא מלא מלא ישיבות מלאות בבחורים, אין שם כמה שמתאימים לך? פשוט תבקשי מזלדה (שם בדוי- זו הרבנית שלי) שתכיר לי כל יום בחור אחר עד שתמצאי אותו". התוכנית הזאת מוזרה לי, אבל מחמם לי את הלב שאחותי ממש מתחננת שאתחתן לפניה.

כשאני חושבת על כל ה"בקרוב אצלך" שמתחכה לי בחתונה שלה, אני מיד מתפתה להסכים לתוכנית שלה.

השבוע דיברתי עם זלדה על ספיד דייט. למה אין לנו, החרדים, כזה דבר? הרי כבר ב4 דקות הראשונות אני יכולה לומר לך אם אני רואה איזשהו קצה קצהו של עתיד עם הבחור, אז למה לא? זלדה אומרת שמספיקים לי תסבוכים והתלבטויות מבחור אחד בערב, אני לא צריכה כאלה מעשרה. היא קצת צודקת, קצת לא.

כל האווירה הזאת, המלחיצה, לא טובה לי. לאקס-בוס שלי (בוס שהיה לי, וכבר אינו הבוס שלי, אלא קולגה שלו) יש נטיה להכיר לי את כל מי שנכנס למשרד.

בבית, דואגים לבדוק למה חזרתי אתמול מאוחר והאם ייתכן שיצאתי עם מישהו.

החברות והחברים מתקשרים כל יומיים לדעת אם יש משהו חדש.

אולי, אם לא היה לי את כל הלחץ הזה הייתי רגועה יותר. אבל התחושה היא, שאני כל הזמן צריכה להרגיע את כולם, לרצות את כולם, עד שאני כבר רוצה מערכת יחסים תקינה- היינו, בשפה שלי, להתחתן.

שבוע טוב וחודש מעולה.