creative girl

אמן שימותו. שיימעכו אותם כמו שמעכו אותו.

אם הייתי מגיעה אליהם.

הלוואי.

בתנאים כאלה זה פשוט הזוי.

אם הייתי מגיעה אליהם. לא הייתי מהססת.

אפילו אני לא חשבתי שיש שפלות שכזאת.

אני בוכה עכשיו. כמעט שוברת את המקלדת.

אמן. שימותו בייסורים. שיוציאו את ליבם הריק מהחזה בעודם בחיים.

כן. אני נשמעת פסיכופתית. לא אכפת לי.

זה מגיע להם. וכשתיראו את הסירטון הזה:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=732690&blogcode=12338053

תבינו טוב טוב למה יש אנשים שצריך לרצוח.

מזוויע אותי. מכעיס אותי.

ובסוף באמת שברתי משהו.

זה כל כך כואב.

ועוד משלמים להם על זה כסף.

הם נהנים מזה.

הפסיכופתים האלה עושים את זה בצחוק. בחיוך. ומוכרים את זה

לאנשים אחרים עם חיוך גדול יותר.

אז תגידו לי. אני הפסיכופתית? או שהם?

ולא הגזמתי.

מי שחושב שהגזמתי בתגובה שלי כנראה לא ראה את הזוועה

בסרטון.

צריך הרבה כושר סיבולת בשביל לא לשבור את המחשב.

סליחה אם הפחדתי מישהו.

אני לא בנאדם רצחן או בנאדם שחושב על לפגוע באחר.

אף אפעם.

אבל זה כבר קו חדש.

אפילו בשביל בנאדם סלחן כמוני.

הם לא אנשים.

הם לא חיות.

הם משהו שפל מזה.

משהו שאין לו זכות לחיות.