סגרתי את אתמול על 950 קלוריות. היום בכלל הפרזתי כמו חזירה והגעתי ל1700 קלוריות. אני מתביישת להקליד את זה בכלל... זה מראה כמה אני גרועה וחסרת שליטה עצמית. יום אחד בבית ואני טוחנת כמו בהמה משולחת רסן. ועוד רציתי ללבוש מחר לעבודה חצאית מקסי בגוון פיצ' בהיר. אני בטח אראה בה כמו איזו פרה לבקנית. נמאס לי מעצמי כבר... אני לא מוצאת דבר אחד לאהוב בעצמי, פשוט כלום. אני מרגישה שכל כולי תבוסתנות אחת גדולה... אני חייבת לנצח את החולשה שאני רגילה לה ולהצליח לשלוט באכילה שלי. אנשים ששקלו 100 קילוגרמים יותר ממני הצליחו, אז איך אני לא? זו פשוט בושה.

מחר אני עובדת בוקר, אז אומר שאני אגיע הביתה בסביבות השעה 17:00 ועד אז אני אצרוך רק קפה, מה שישאיר לי הרבה קלוריות לערב ואני אוכל ללכת לישון שבעה. 

אני רוצה לשים לעצמי כמטרה לשבוע הקרוב להגיד את צריכת הפירות והירקות שלי, וגם לחזור לשתות הרבה מים לא יזיק לי. 

אני כל-כך כמהה לאהבה ולזוגיות, אבל בורחת מזה כמו מלהבה המאיימת לכלות אותי. יש מישהו שמגלה בי הרבה עניין, הוא ממש מחזר בעקשות למרות שאני דוחה את החיזורים שלו בעקביות, אבל הוא לא מרים ידיים וממשיך להתקשר, לנסות ליזום פגישות ולהגיד המון מילים יפות. אני לא נותנת לו צ'אנס רק כי אני פחדנית עלובה החוששת לתת הזדמנות לגבר מהטייפ שאני לא רגילה לו. הוא לא משכיל, הוא גר אצל אמא שלו ואין לו עבודה טובה. הוא מסוג האנשים ששואפים לבינוניות ואני אחת שתמיד שואפת למצויינות. אבל למרות כל אלה, הוא נותן לי תחושה שהוא הגבר הראשון שמעוניין גם בנפש ובאופי שלי ולא רוצה רק לזיין אותי, וזה גורם לי לחשוב שאולי אני צריכה להפסיק להסתכל על זוגיות כעל עסק ועל גברים כעל פרמטרים מהלכים. אולי גבר פשוט, שסביר להניח שמרוויח פחות ממני, כזה שאין לו אפילו מכונית, הוא זה שיגרום לי להרגיש טוב עם עצמי. כרגע כל מה שאני צריכה זה מישהו שאני אוכל ללכת לישון איתו מחובקת בלילה מבלי שאצטרך להכניס את הבטן עד שארדם.