יש בי מין צורך לכתוב, על התקופה ההיא, אולי זה בשבילךָ ואולי זה סתם רובץ לי על הלב כבר יותר מידי זמן וזה צריך לצאת החוצה אז בהסעה היום הביתה כל הפוסט נחרט אצלי בפנים והנה אני, מול המחשב, פלייליסט מתנגן וזכרונות צפים.
מאז ומתמיד הייתי סקרנית, אוכל, צבעים, ריחות, זה ביחד עם מנת משכל לא נמוכה הם אלה שגרמו לי להיות מחוננת, בדיוק כמו אחי לפניי ואחי שאחריי. מין סמל משפחתי משהו המחוננות שלנו. בכיתה ב' הכירו בכך שאני מחוננת ובכיתה ד' כבר פתרתי משוואה בשני נעלמים (טוב, אח שלי פתר, הייתי סקרנית, אבא לימד אותי, זה היה הרבה יותר מעניין מלוח הכפל. ללא כל ספק).
בכיתה ב' וגם בכיתה ה' הייתי במין תוכנית לילדים מחוננים שבה יצאנו מבית הספר שעתיים בשבוע ועשו לנו שיעורים בדברים שמפעילים את השכל, היה לנו שיעור קסמים, מדעים (אבל המעניינים באמת), טכנולוגיה וכו'. זה היה הזמן שלי להבין שיש עוד ילדים כמוני, מחוננים משהו, חכמים משהו, סקרנים משהו ולהפגש איתם כל שבוע יצר חברויות חזקות בינינו (שכמובן נגמרו אחרי שהתוכנית נגמרה אבל זה הגיוני, לא היה אז פייסבוק..), ואפילו שהישובים שלנו שנאו אחד את השני היינו חברים. זאת הייתי חוויה של פעם בחיים ואני זוכרת משם כלכך הרבה - את הפיצה שהיינו מתלוננים עליה באופן קבוע, את המורים, את החברים, את ההרגשות מיום שלישי...
וכמו שאמרו כבר לפניי, חיי שכלתנות הם ריקנים משהו, לא הייתי מהפופולריות של הכיתה, כמובן שכל המורים (רובם לפחות, אלה שלא מיררתי להם את החיים כי כבר ידעתי הכל וישבתי בצד משועממת) אהבו אותי כי הייתי מבריקה, זריזת מחשבה ומצטיינת כמעט בהכל. אבא שלי פגש השבוע מורה שלי למדעים מהיסודי שאמרה שהייתי "מלכת הכיתה" והופתעתי, עד שהבנתי שהיא מדברת על ההשתתפות שלי.
אבל מבחינה חברתית עברו עליי הרבה בשנים האלה, ההתחלה התחילה טוב, עד כיתה ה' הייתי מהפופולאריות של הכיתה, לא מלכת הכיתה אבל חברה טובה שלה, ובכיתה ה' מישהי החליטה לפתוח נגדי במרד, אני זוכרת את הזמן והמקום שזה קרה - מחוץ לכיתה, שאז הייתה קראוון, אני זוכרת מי היו שם אבל לא באיזה צד כל אחד היה, המרד לא הצליח כי מלכת הכיתה נעמדה לצידי ואמרה שלא עושים את זה עליי - אבל זה עשה לי משהו. מאז התחלתי להיות.. אחרת. סגורה יותר. מופנמת יותר. חברותית פחות.
בכיתה ו' רבתי ריב עם אחת הבנות בכיתה (שדרך אגב, מאז אנחנו לא מדברות, חוץ מלסירוגין שלאיזה כמה ימים היינו מדברות) וזה היה השבר הגדול. בהדרגה יצאתי מהשבט, מהסניף, מהחברות שלי, מלצאת לסיבוב כל ערב שבת...
ואז הגיעה החטיבה, אחד המקומות המדהימים והמזעזעים שקרו לי. המורה שלי הייתה מדהימה (ת.נ.צ.ב.ה. מתגעגעת אלייך), היו לי שם שתי חברות מדהימות מדהימות שביחד היוונו את השלישיה שהיינו למשך שנה או שנתיים, עוד חברה שהייתה קצת מנודה שנקשרתי אליה מאוד ומישהי מכיתה אחרת שמהיום הראשון היה בינינו קליק ואנחנו חברות טובות כבר 6 שנים, כמובן שעם מריבות אבל היום, בי"ב אנחנו יושבות אחת ליד השניה, אוכלות אחת ליד השניה, הולכות לשיעורים ביחד, הולכות אחת לשניה ומבלות את רוב הזמן שלנו במחיצת השניה. אבל הזה הסתכמו החברות שלי בערך..
במקביל גם גיליתי שיש עוד אנשים חמכים, התרגלתי להיות היחידה ופתאום אני אחת מהרבה, ולא המצטיינת שבהם, בית הספר שלי לא תמך בי באותה תקופה, אני מאמינה שמהתקופה הזאת הפסקתי להאמין במוסד בית הספר (או שאולי זה היה כבר ביסודי, אבל ביסודי לא יכלו לעשות את זה שונה, הייתי לבד. ואילו בחטיבה לא הייתי מהמצטיינות ביותר וקצת הוזנחתי, נשכחתי, התמודדתי לראשונה עם מורים שלא אוהבים אותי. ולא כי עשיתי להם משהו).
והחטיבה עברה, וחברה אחת מתוך ה2 הטובות עזבה, והשנייה הייתה בכיתה אחרת, החברה המנודה עזבה ונשארה רק 1. תחילת כיתה ט' ויש לי חברה אחת שבאותו זמן בדיוק התחילה להעמיק קשר עם מישהי אחת.
פילסתי לי דרך, לגמרי לבד, וזה היה לגמרי קשה ואני גאה להגיד היום:
אני ב5 יחידות אנגלית - כשבכיתה ז' המורה ויתרה עליי ולא נתנה לי סיכוי להיות ב4 יחידות.
אני ב5 יחידות מתמטיקה, נאבקת בציפורניים להיות שם - כשבכיתה ז' המורה שנאה אותי כי הייתי החלשה בקבוצה.
אני עושה יותר מ-40 יחידות - כשבתעודה של כיתה ט' הממוצע שלי היה 60 או 70..
אני השתניתי מקצה לקצה ויש לי כיום 4 חברות טובות מאוד, שלהן אני יכולה לשפוך את הצרות שלי כשקשה ועוד בערך 20 בנות שאני חברה שלהן, יכולה לדבר איתן, רואה איתן סרטים, שומעת על הצרות שלהן.
אני גאה (ועצובה) להגיד שעשיתי הכל בעצמי, עם תמיכה מדהימה מההורים המדהימים שלי.
עם מורות מדהימות בעבר שלי, אבל אף אחת מהן לא עשתה את השינוי - עשיתי אותו לבד.
חיוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
