כמה שאני עייף – גמור מעייפות. אני כזה עייף שאנשים רק מסתכלים עליי ונרדמים. אני כזה עייף שאם תפתח עכשיו מילון ותחפש את המילה "עייפות", אז תמצא את ההגדרה של המילה ותחשוב שזה ממש מתאים לאיך
שאני עכשיו. עצם העובדה שאני מסוגל בכלל לספר על כמה שאני עייף, היא כבר פלא ניסי ברמה של פתיחת ים סוף לפחות. אני כל כך עייף, שאם עכשיו אתה אומר לי ללכת לישון, אני פשוט לא אצליח – כבר עברתי בכל כך הרבה את השלב של העייפות הרגילה שעשיתי סיבוב של שלוש מאות שישים מעלות וחזרתי כבר לערנות מלאה. באמת שאני מאד עייף. אבל הסיפור הזה בכלל לא קשור לעייפות שלי, סתם רציתי להוריד את זה מהלב.
זה היה יום חמישי, ואני הייתי בסופרמרקט בעיצומן של הקניות לשבוע הבא. עמדתי מול הרוסייה של הבשרים והתלבטתי אם לקחת 100 גרם כתף בקר או 150
חמישים גרם כתף בקר. מצד אחד, קרה כבר שלקחתי יותר ממה שאני אוכל בשבוע ואז
הפסטרמה התקלקלה והייתי צריך לזרוק לפח. מצד שני, אם אני מוצא את עצמי בלי פסטרמה
זה לגמרי על הפנים. הרוסייה של הבשרים אמרה שהיא יכולה לכוון ל-125 גרם אם אני רוצה, אז
התפשרנו על זה. פתאום קלטתי בזווית העין את האקסית שלי מתלבטת בין חומוס אחלה לצבר.
עזבתי את דוכן הבשרים וצעדתי לכיוונה של האקסית בבהלה.
"מה
לעזאזל את עושה פה?"
"קונה
חומוס, מה זאתאומרת?"
"איזה
חומוס ואיזה בטיח", הטחתי בה, "את נהרגת בתאונת דרכים לפני חצי
שנה!"
"אה
כן", היא השיבה בנונשלנטיות, "תחיית המתים"
חשבתי על
זה רגע, והגעתי למסקנה שאני לא יודע כלום על תחיית המתים – ממש לא לעניין בהתחשב
בעובדה שאבא שלי הוא פלוס מינוס שומר מסורת. אם אני אתחיל שאלות טיפשיות על העניין
הזה, אז סתם אני אצא טמבל. בחנתי אותה מכף רגל ועד ראש. בדוגרי, זה באמת נראה
כאילו היא בילתה עכשיו חצי שנה בהירקבות. לא היו לה ממש עיניים ואפשר היה לראות את
העצמות שלה פורצות מחוץ לבשר במקומות מסוימים אבל היא עדיין הייתה די שווה.
בראסמי, הייתי עושה אותה.
"אז
מה, חזרנו להיות ביחד כאילו?", שאלתי.
"מממממ...
לא נעים", היא אמרה ונשכה את שפתה התחתונה.
"מה?
מה לא נעים?"
"האמת
שדי עמדתי לזרוק אותך לפני התאונה וכבר חשבתי שהצלחתי להתחמק מזה אחרי המוות והכל..."
"כנראה
שלא הבנת אותי", ניסיתי להתחמק מזה באלגנטיות,"סתם שאלתי בשביל
הפרוטוקול. יש לי כבר מישהי בחיים ואנחנו מאד מאושרים ביחד"
"אה,
סבבה", היא אמרה בלי לקנות את ניסיון ההתחמקות הכושל שלי, "אז אני מניחה
שנתראה כבר"
"כן,
נתראה"
החלטתי
שזה ממש לא הזמן לעשות קניות וחתכתי מהסופר לפני שאני אתקל בה שוב בטעות. קיוויתי
שהיא לא תתקשר ותנסה לקבוע איזה ארוחת צהריים ידידותית כזאת בשביל לפגוש את החברה
השקרית שלי. זה כבר באמת יכול להיות סופר מביך. בעודי צועד הביתה במהרה, עלתה
מחשבה תמוהה לראשי – אם עכשיו זה באמת תחיית המתים, איפה כל המתים האחרים? עצרתי
והסתכלתי מסביבי. האנשים ברחוב נראו כאילו הם מעולם לא מתו. שום ריקבון, שום
איברים קטועים, שום דבר שמזכיר אפילו מוות. משהו פה הרגיש לי לא בסדר. עשיתי יו
טרן והתחלתי לחזור בצעדים זריזים לכיוון הסופרמרקט. כשהגעתי לשם, האקסית שלי בדיוק
יצאה עם העגלה והתחילה להתקדם לכיוון האוטו. רצתי אליה ותפסתי אותה ביד.
"תגידי
לי, אם זה תחיית המתים אז איפה כל המתים האחרים?", ניגשתי ישר לעניין.
"טוב,
תקשיב", היא אמרה, "זה לא בדיוק תחיית המתים עדיין"
"אז
מה זה?"
"עכשיו
זה רק הפיילוט. אם זה יתפוס אז תבוא גם תחיית המתים המלאה."
"אה",
אמרתי.
"כן",
היא אמרה.
"ואיך
נבחרת לזה?"
"הייתה
הגרלה"
"אה.
הגיוני"
"כן"
"רוצה
ללכת לשתות איזה כוס קפה?"
"לא"
"טוב,
אז ביי", אמרתי והלכתי.
בדרך
הביתה חשבתי לעצמי שזה יהיה ממש אדיר אם יחליטו בסוף ללכת על הקטע של תחיית המתים
כי אני נורא מתגעגע לכלב הישן שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
