טייק 1

כל הצ'ארם שבעולם לא ייחלץ אותו מהסיטואציה הזאת. עכשיו, זה כבר לא משנה שהוא מוכר פרויקטים בשווי מיליוני שקלים למדינות נחשלות בדרום אמריקה. זה לא משנה שהוא שוכב כל לילה עם בחורה אחרת וזה לא משנה שהמשכורת שלו מגיעה בתוך שתי מעטפות כדי שגם אם מישהו יפתח את המעטפה הראשונה בטעות, הוא לא יראה את המשכורת וירגיש פחות טוב עם עצמו. אפילו העובדה שלאף אחד בארץ אין אוטו כמו זה שהוא הזמין לעצמו קוסטום מייד מגרמניה, לא משנה כלום. הבחור עם הסכין מפשט לו את הבעיה לשתי אופציות מאד ברורות – הכסף או החיים. 

"תשמע, בוא נדבר על זה", רונן אומר לו, "שנינו יודעים שאתה לא באמת רוצה לדקור אותי".

הבחור עם הסכין קולט שהוא מתעסק פה עם מתחכם אז הוא נותן לו דקירת אזהרה קטנה בבטן. רונן תופס את הבטן ומתקפל. גם דקירת אזהרה היא דבר לא נחמד בעליל.

"הכסף או החיים", חוזר הבחור עם הסכין על ההצעה המקורית.

"תשמע", רונן אומר בקול היציב ביותר שהוא מצליח לייצר על אף הכאב, "עוד רגע יעבור פה מישהו ואז אתה תהיה בצרות. אם תסתלק מפה עכשיו, אני מבטיח שלא לפנות למשטרה"

הבחור עם הסכין מבין שרונן הוא מתחכם רציני. הוא נותן לו דקירת אזהרה שנייה בכתף. רונן מתחיל להתייפח.

"הכסף או החיים"

"אנשים כמוך הם בדיוק מה שעושה את המדינה שלנו ל..."

הבחור עם הסכין נותן לו דקירת אזהרה שלישית בלמטה של הריאה הימנית.

רונן נאנק מכאב. הוא קורס לרצפה ומתחיל להתנשם בכבדות.

"הצילו!", הוא מנסה לצעוק, אבל כל מה שיוצא לו זו מין לחישה צרודה כזאת, "הצילו!"

הבחור עם הסכין חותך לרונן את העורק הראשי בתנועה אחת מהירה. רונן מתחיל לחרחר. איך שהבחור עם הסכין רואה את זה, רונן ניסה לעשות פה איזו קומבינה – לא לבחור אף אופציה ולצאת מורווח על הבחור עם הסכין. הבחור עם הסכין לא משחק את המשחקים האלו. הוא מסתובב ומתחיל ללכת הביתה.

בגלל שמזג האוויר בחוץ כל כך נחמד הערב, הבחור עם הסכין בוחר ללכת בדרך הארוכה הביתה. בתחום העבודה שלו, הוא נתקל לא מעט בטיפוסים תמוהים כאלו. אל מול כל החבר'ה הרגילים של ה"קח מה שאתה רוצה רק אל תהרוג אותי", תמיד יהיו גם איזה כמה "בוא נדבר על זה" פה ושם. באמת שהוא לא מבין על מה יש פה לדבר. כשמישהו ניגש אליך עם סכין ביד ואומר לך "הכסף או החיים" – אין כאן יותר מדי נושא לשיחה. זה לא כמו בשוק שאתה יכול להוריד אותו במחיר או משהו. זה לא כאילו הוא הולך להתפשר איתך על חתך בפנים ועשרים שקל. יש לך שתי אופציות – תבחר אחת ותלך איתה. 

לפי דעתו של הבחור עם הסכין, הבעיה נמצאת בחברה הזאת שאנחנו חיים בה. היום, אנשים חיים עם התפיסה המוטעית שאפשר להתחמק מהכול בדיבורים. הם רואים בטלוויזיה רוצחים שיוצאים לחופשי כי יש להם עורך דין טוב, הם שומעים פוליטיקאים אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר לגמרי, ואפילו הם עצמם מצליחים להתחמק מדי פעם מאיזה דו"ח תנועה בעזרת תירוץ יצירתי כזה או אחר. התחושה הכללית היא שאם אתה מספיק חלקלק – תוכל לשכנע אפילו את מלאך המוות לוותר. הבחור עם הסכין מאמין שזאת תחושה מאד מסוכנת. הנה, רק היום איזה מישהו נדקר למוות במהלך ניסיון כושל לשכנע בחור עם סכין שכל העניין לא ישתלם לו. חבל, פשוט חבל.

בדרך הביתה, הבחור עם הסכין רואה איש מבוגר מחנה את מהמכונית שלו, יוצא ממנה והולך לכיוון אחד הבניינים הקרובים. הבחור עם הסכין שולף את מה שנהוג לשלוף בסיטואציה שכזו, מתנגב אל האיש מאחורה ודוקר אותו בתחת בקטנה.

"יא בן זו..", מתחיל האיש להגיד בזמן שהוא מסתובב, עד שהוא רואה שעומד מולו בחור עם סכין.

"הכסף או החיים", אומר הבחור עם הסכין.

"סליחה אדוני, אני כבד שמיעה. תאלץ לחזור על דבריך", אומר האיש ומרים את ידיו בצורה מתגוננת.

"הכסף או החיים!", הוא צועק.

"מה?"

"הכסף או החיים!!!", הוא צועק חזק יותר.

"סליחה, אבל אני לא שומע אותך".

"כוסעמק עם זה", הבחור עם הסכין ממלמל לעצמו. הוא מסתובב וממשיך ללכת הביתה מתוסכל. העבודה הזאת היא ממש לא כל מה שהבטיחו לו.