טייק 1

וככה, באמצע כל ההתנשפויות והגניחות וה"כן כן, שם, תמשיך", באמצע כל זה הוא אומר לה "יאללה, מה עושים עכשיו?". היא בהלם. "גמרת?", היא שואלת אותו. "לא", הוא עונה, "אני אף פעם לא גומר". וזאת האמת לאמיתה, הבן אדם אף פעם לא גומר. וזה לא רק בסקס שהוא לא גומר – הבחור הזה לא גומר בשום דבר. לא נעים לזרות מלח על הפצעים, אבל האמת היא שאמי נולד בלי קתרזיס. אף אחד לא יודע  אם זה בגלל סיבוכים שהיו בלידה או שזה משהו גנטי בכלל, אבל דבר אחד בטוח – אין לו טיפת קתרזיס.

אמי נולד בניתוח קיסרי בעיצומו של החודש השמיני. היה זה יום מעונן חלקית באמצע חודש פברואר. הוא היה תינוק די יפה עם עיניים בצבע שמזכיר כחול מזוויות מסוימות. לאחר הלידה, אמא שלו הרגישה יחסית מאושרת, למרות שבינה לבין עצמה היא די קיוותה שתיוולד לה בת. אבא שלו רצה לחלק סיגרים בחדר הלידה, כמו שתמיד עושים בסרטים, אבל בחנות של הבית חולים היו להם רק סיגריות אז הוא הסתפק בזה. הוא ואימו של אמי התלבטו בין השם "עמי" לבין "אמיר", ובסוף הם התפשרו על עמי עם א'. היה זה יום גדול בחייה של המשפחה הצעירה, אבל כולם יצאו עם תחושה קלה של פספוס. משהו בילד הזה הרגיש לא בסדר.

בחודשים הראשונים כל העניין עם הקתרזיס היה לא כל כך מורגש. אמי ינק עד שכמעט היה שבע, ישן עד שכמעט היה רענן, הביט עם עיניים גדולות על המובייל עד שכמעט הבין מה פשר הכתמים המסתובבים. מכיוון שהיה רק תינוק בסופו של דבר, כל הכמעטים האלו היו מאד מינוריים מנקודת מבטם של הוריו. כשאמי התחיל ללכת, לעומת זאת, משהו כבר נראה לא לעניין בכלל. ההליכה שלו הייתה איזה שילוב מוזר בין הליכה לזחילה, לא משהו שאתה יכול להצביע עליו ולתת לו שם קונקרטי או להתרברב בו מול הורים אחרים . הוריו החליטו לחכות עוד טיפה לפני שלב הפאניקה. כשהוא התחיל לדבר, אז כבר נהיה ברור לגמרי שיש משהו דפוק בילד הזה. במקום להגיד דברים שהורה מתמוגג מהם כמו "אבא" או "אימא", אמי היה אומר "אבאל" ולעיתים משחרר גם איזה "אימארק". יותר משזה נותן משהו שקרוב לתחושת התמוגגות, זה היה מעצבן לאללה. הוריו החליטו לקחת אותו למומחה. בגלל שלא היה תורים למומחה, הם לקחו אותו לרופא משפחה רגיל במקום.

"אני מצטער", אמר הרופא להוריו של אמי, לאחר שביצע כמה בדיקות, "נראה שהתוצאות לא חד משמעיות"

"זה בסדר דוקטור, פשוט תגיד לנו מה אתה חושב", ענו ההורים המודאגים.

"לפי דעתי, לילד אין קתרזיס"

"מה זאת אומרת 'אין לו קתרזיס'?"

הרופא חשב לרגע איך מסבירים דבר שכזה.

"למדתם אנטיגונה בבית ספר?", הוא שאל.

"כן, אז?"

"אז זה כמו אנטיגונה, רק בלי תחושת הזיכוך."

"ומה עושים עם זה?"          

"אפשר לחפש תורם, אבל אנשים לעיתים רחוקות תורמים את הקתרזיס שלהם, אפילו לא אחרי מותם. אני אשים אותו ברשימת ההמתנה, אבל דבר כזה יכול לקחת שנים על גבי שנים. ההצעה שלי – תתייחסו אליו כמו אל ילד רגיל לחלוטין ואולי זה יחלוף מעצמו"

"באמת? יש סיכוי לכך?"

"לא ממש"

אז הוריו של אמי התייחסו אליו כמו אל ילד רגיל, ובלעו בשקט את כל עוגמת הנפש והתסכול שהוא גרם להם. הם הגיעו למסקנה שלגדל את אמי יהיה אקט של גיבורות ושהחברים שלהם מאד יעריכו את זה. הם קיוו שהילד הבא ייצא יותר טוב כי יש גבול לכמות הגבורה שיש לזוג הורים. אמי, הרגיש את הטינה הסמויה של הוריו כלפיו, אבל היו לו צרות גדולות יותר. בגן למשל, הוא תמיד היה האחד לפני האחרון שמצאו במחבואים. ביסודי תמיד הייתה לו איזו טעות מעצבנת במבחני האיות. בחטיבה, איימו עליו כל הזמן שיוציאו אותו מהכיתה, אבל אף פעם לא באמת הוציאו אותו. בספר המחזור של התיכון, כתבו עליו את הקטע הבא:

"אמי שלנו בחור נחמד,

עוזר תמיד לכל אחד.

בכיתה הוא שקט, בהפסקה הוא רועש,

וכמו שנאמר: 'אין עשן בלי - אמי'."

הייתם חושבים לעצמכם שבטח אמי נהיה חתיכת בחור מתוסכל והייתם צודקים - אמי היה גוש תסכול מהלך. תמיד הוא היה כל כך קרוב ותמיד זה לא קרה בסוף. לא משנה לאיזה תחום הוא פנה, הוא אף פעם לא הגיע לרגע השיא הזה שבו הכול מסתדר. חייו היו רצף נוראי של כמעטים. לכן, זה לא  כל כך מפליא שאמי ניסה להתאבד. זה גם לא מפליא שהחבל נקרע, לאקדח היה מעצור וגלולות השינה היו בעצם כדורים נגד כאב ראש. לאמי לא הייתה דרך להתחמק מזה – גם בתור גיבור טראגי הוא לא היה מספיק טוב. הוא כבר כמעט והשלים עם הגורל האכזר שנכפה עליו עד שיום בהיר אחד הוא פגש את נעמה.

מן ההתחלה זה היה מושלם. היא הסכימה לתת לן את המספר שלה, היא ענתה כשהוא התקשר, היא הגיעה לפגישה והיא חזרה איתו לדירה שלו. ואז כשהם שוכבים לראשונה, הוא עושה את הרוטינה הרגילה. שנייה לפני שהוא אמור לגמור, הוא אומר לה "יאללה, מה עושים עכשיו?". הרי ברור לאמי שהוא לא באמת עומד לגמור, אז למה סתם להמשיך להתבחבש עם המין המיותר הזה. היא שואלת אם הוא גמר, והוא אומר לה שהוא אף פעם לא גומר ומספר לה את כל הסיפור הזה עם הקתרזיס. היא לא מתרשמת. "אולי בכל זאת נמשיך עוד קצת עם הסקס ואולי הפעם יתמזל מזלך", היא אומרת עם חיוך. הוא מושך בכתפיו וחוזר לביצוע תנועות האגן הנחוצות. כשהוא מרגיש שוב שהוא עומד לגמור הוא ממשיך עוד קצת. ופתאום - הוא גומר. כל הגוף שלו נרפה והוא מתגלגל על גבו בתדהמה.

"זה אף פעם לא קרה לי", הוא ממלמל בתדהמה.

"זה קורה לכולם", היא אומרת ומצחקקת לעצמה.

זה המשיך כמו חלום. יחד עם נעמה הכול הסתדר. כשהם היו ביחד – האוטובוסים תמיד הגיעו בזמן, המקרין בקולנוע לא שכח את הגלגל האחרון של הסרט, נרות היום הולדת לא נכבו שנייה לפני שהוא הספיק לנשוף עליהם. הכול הלך כל כך חלק. ואז, כמה ימים לפני שאמי תכנן להציע לנעמה להתחתן איתו, היא התקשרה אליו ואמרה שהם צריכים לדבר. לאורך כול ההיסטוריה של הכול – אף אחד לא השתמש בביטוי "אנחנו צריכים לדבר" עם כוונות חיוביות. אמי נסע לדירתה של נעמה עם אותה תחושה ידועה של מפלה קרובה. הוא החנה את האוטו מעבר לכביש ועלה לדירתה עם כתפיים שמוטות ורוח שבורה. נעמה פתחה את הדלת וביקשה ממנו שיישב על הספה. הוא התיישב, השעין את מרפקיו על ירכיו וחפן את פניו בידיו בתחושת תסכול גואה. נעמה התיישבה מולו והתחילה לדבר.

"תשמע אמי", היא אמרה, "אנחנו יוצאים כבר המון זמן ואני מרגיש שמשהו..."

"כן, אני יודע", אמי קטע אותה, "פשוט תגיעי לפואנטה כבר".

"טוב, איך שאתה רוצה", אמרה נעמה וחייכה, "אמי, התינשא לי?"

אמי היה בהלם מוחלט. זה היה הדבר האחרון שהוא ציפה לו. מרוב הלם, הוא חטף התקף לב ומת.