טייק 1

ופתאום, ככה משום מקום, נשבר לאסף הזין מכל הטיול אחרי צבא הזה. כל החופש הזה, הנופים, המחירים המצחיקים – נשבר לו מהכול. בדיוק לפני שלוש וחצי שנים, מישהו דחף לו את הראש לתוך איזו דיונה מחוץ לבה"ד ואמר לו שאם הוא ימשיך לזחול כמו שהוא זוחל כרגע אז יבוא חמאסניק ויעשה לו פירסינג עם קליע, ועכשיו, הוא יושב לו על חוף מוזהב מול ים תכלת צלול ואיזו גרמנייה בלונדינית חופרת לו על כל התנוחות שהיא רוצה לנסות כשהם יחזרו לבונגלו. הוא מרגיש שהגיעו מים עד נפש.

"סטופ טוקינג פור אה סקנד", הוא אומר לה, "איי ניד יו טו דו מי אה פייבור, או קיי?"

העיניים שלה נדלקות כמו ילדה בחג המולד. היא רוכנת לעברו ואומרת "אניט'ינג".

"איי ניד יו טו סיי טו מי 'חתיכת אפס מושתן', יו גאט איט?"

היא מסתכלת עליו במבט תמוה.

"חתיכת אפס משתן?", היא חוזרת אחריו במבטא גרמני כבד, "וואס איז דאס?"

"נוור מיינד", הוא אומר בחוסר סבלנות, "קן יו סיי איט אור נוט?"

היא מושכת בכתפיה ואומרת את זה. משהו לא מרגיש לו בסדר. הוא אומר לה שתצעק את זה ושתכניס בזה רגש. היא אומרת את זה טיפה יותר חזק. אסף מרגיש שהגרמנייה הזאת לא נותנת מעצמה כלום.  הוא מתחיל לצעוק עליה שהיא לא עושה את זה כמו שצריך והגרמנייה קולטת שהיא נכנסה פה לקטע לא טוב, אז היא מבקשת סליחה וחותכת משם. כוסעמק, אסף חושב לעצמו, מה אני אמור לעשות עכשיו. השמש קופחת לו על הפרצוף והוא נזכר איך היו טוחנים אותו במחסום בטול כרם. שנתיים וחצי הוא עשה שמונה-שמונה כמו איזה בן זונה, וגם בשמונה שעות של מנוחה לכאורה הוא עוד היה מחלטר כחמ"ליסט. חתיכת שירות מסריח היה לו, ואף אחד לא היה טוען אחרת. מה לעזאזל הקשר בין אותו מחסום בטול כרם לבין הפינה קולדה הזאת שהוא קיבל בחינם כי הבעלים של הבונגלו מטורף על ישראלים.

הוא יושב ככה על החוף איזו שעה, ולא יודע מה לעשות עם עצמו. לא בא לו להיכנס למים ולא בא לו ללכת לשחק כדורעף – לא בא לו יותר כלום. בסוף הוא מוציא מהכיס את השקית עם החומר הטוב שהוא קנה עוד במקסיקו, ומתחיל לגלגל. ככה זה, אם יש ספקות – גראס טוב. כשהג'וינט מוכן, הוא מדליק אותו ולוקח שאיפה עמוקה-עמוקה. תוך כמה דקות, כבר די ברור לו מה הוא אמור לעשות עכשיו. הוא קם מהכיסא, נכנס לים ומתחיל לשחות לעבר האופק. לפי החישובים שלו, תוך שבועיים הוא צולח את האוקיינוס האטלנטי וזה עוד כולל עצירות בכמה איים בדרך בשביל להתקלח ולישון. מהרגע שהוא נכנס לים התיכון זה עוד יום וחצי עד נמל חיפה, יומיים מקסימום. כלום לעומת המסע כומתה שלו. את הפסח הקרוב הוא עושה בבית ויהי מה. אחרי רבע של שחייה נמרצת הוא נתקע במשהו שמרגיש כמו רשת דייגים. הרשת הארורה הזאת מחזיקה אותו במקום וככל שהוא מנסה להשתחרר ככה זה תופס אותו יותר חזק. עוד עשר דקות עוברות ומגיעה לשם סירה של משמר החופים של פנמה. החבר'ה של משמר החופים זורקים לו גלגל הצלה ומעלים אותו לספינה שלהם.

"מוצ'וס גרסיאס אמיגוס", אסף אומר להם, "באט איי מאסט קיפ סווימינג".

אסף מוריד ממנו את גלגל ההצלה ופונה לקפוץ מהצד השני של הסירה. אחד השוטרים תופס אותו ביד.

"ישראלי? ישראלי?", הוא שואל.

"יס, באט איי ניד טו..."

"אונו מומנטו, סניור", השוטר עוזב אותו ואומר בספרדית לשאר השוטרים שישימו עין על הישראלי. השוטר נכנס לתוך הבוטקה הזה בקדמת הסירה שבו נמצאים ההגאים. כשהוא חוזר, הקפטן נמצא איתו.

"שלום", אומר הקפטן לאסף, "אני מבין שאתה ישראלי"

אסף מופתע מהעברית הטובה של הקפטן.

"כן קפטן, עכשיו ברשותך אני מעוניין להמשיך לשחות, יש לי עוד דרך ארוכה לפניי ו..."

"השתחררת לא מזמן, נכון?", הקפטן קוטע אותו.

"כן, אבל אני לא רואה איך זה..."

"גולני?"

"צנחנים, אבל שוב אני לא.."

"בסדר אחי, תירגע, תירגע... בוא תשב שנייה ואני אסביר לך בדיוק מה קורה פה"

השוטרים מביאים לאסף כיסא והוא מתיישב. הוא מגיע למסקנה שככל שהוא ישתף פעולה יותר, ככה הוא יוכל להתחפף משם כמה שיותר מהר. הקפטן מתיישב מולו ומתחיל לדבר.

"איך אמרת שקוראים לך?"

"לא אמרתי. אסף"

"אז ככה אסף, אני ר' מהמוסד ואני הולך לגשת ישר לעניין. אתה סובל ממה שנקרא 'אשמה ישראלית'..."

"אתה מתכוון 'אשמה יהודית', לא?"

"לא, אני מתכוון לאשמה ישראלית. ברשותך, אני אסביר. האשמה הישראלית היא ההתפתחות של האשמה היהודית. למעשה, זהו יישום של האשמה היהודית בקנה המידה הגדול ביותר שנודע אי פעם לאדם, ויש יאמרו, המוצלח ביותר. הכול התחיל לפני כעשרים שנה. מדינת ישראל נתקלה בבעיה גדולה, כאשר תרמילאים שיצאו לטיול אחרי הצבא הפסיקו לחזור לארץ. לאחר שנתקלו בכול מה שיש לעולם הגדול להציע להם, תרמילאים רבים סירבו לחזור למציאות הישראלית הקשה – הם פשוט עזבו הכול מאחור ונשארו במדינה אשר אליה יצאו לטייל. קולוניות רבות של ישראלים יורדים החלו להיווצר בתאילנד, הודו, דרום אמריקה, אוסטרליה ומדינת ישראל איבדה את טובי בניה לגלות. על מנת להתגבר על הבעיה, חזרה מדינת ישראל למקורות היהודיים ופתחה במבצע 'פולנייה הגדולה'. במהלך המבצע, עודדה המדינה את צעיריה המובחרים ללכת וליהנות בחו"ל. 'לא, אין שום בעיה', היא אמרה להם, 'אני אשאר כאן עם החמסינים, הקסאמים והאבטלה הגואה – העיקר שלכם יהיה טיול כיף'. הצעירים טסו לקצוות תבל, אך זרע האשמה הישראלית שניטע בהם צמח עם הזמן ונהייה לעץ יפיפה של ייסורי מצפון. ככל שהטיול היה מהנה יותר, כך הרגישו התרמילאים רע יותר בקשר לכך שהם לא בארץ, סובלים כמו כל השאר. במהרה, חזרו הצעירים לארץ בהמוניהם, בדקו אם במקרה קראו להם למילואים כשהם היו בחו"ל ונרשמו לטכניון למגמות מועילות למדינה כמו חשמל או הנדסת מכונות. מדינת ישראל הייתה בטוחה שוב"

"ובגלל זה מצאתי את עצמי שוחה אל תוך האוקיינוס?", שואל אסף, ממורמר עד עמקי נשמתו.

"אה כן, אז ככה", אומר ר' שעל פניו הבעת פנים נבוכה קמעא, "לצערנו, אחת מתוצאות הלוואי הפחות נעימות הייתה שמספר מסוים של צעירים אובר פטריוטים טבעו בניסיון לשחות לכיוון ישראל. אבידות מועטות, אבל הכרחיות במאבק על עתידה של המדינה. בשביל למנוע זאת, התקנו את הרשתות האלו!"

אסף מרגיש שעבדו עליו בעיניים - כל הגעגועים האותנטיים שלו היו לא יותר מטריפ של אשמה ישראלית. הוא לא רוצה לשחות יותר לעבר ישראל.

"סעמק", אסף מסנן, "פשוט תורידו אותי בחזרה בחוף"

"מה, לא תשתה איתי איזה קפה עלית?", אמר ר', "אני כל היום תקוע עם החבר'ה האלה מפנמה שלא עשו צבא ולא יודעים מילה בעברית"

"לא רוצה. תורידו אותי בחוף"

"טוב, אין בעיה", אומר ר', "למרות שבכל זאת הצלנו אותך מטביעה. אבל באמת שזה בסדר, אתה תחזור לחוף שלך ותמצא לך איזה גויה טובה לשכב איתה, שיהיה לך לבריאות"

"אוף נו, בסדר!", אומר אסף בכעס, "אחד קפה, שניים סוכר. אבל כוס אחת ואני זז!"