טייק 1

משהו רע קורה לקקי שלי בזמן האחרון. לאחרונה הוא בא רק פעם ביומיים או בשלושה ימים ולפעמים עובר אפילו שבוע לפני שאני רואה גוש. הרופא אומר שכנראה אני סובל מחסימה מתגברת במעי הגס, אבל זה לא זה. הקטע עם הקקי שלי זה שהוא נבואי. אם הולך לקרות משהו טוב, אז בערך שבוע לפני שהוא קורה, הקקי שלי מתחיל להיות יותר ויותר רך, עד שביום המיועד אני משלשל מהבוקר. אם משהו רע עומד לקרות, אז בדיוק להפך. כן, אני יודע מה אתם חושבים לעצמכם – זה הכול תלוי בתזונה שלי. אז זהו, שזה בכלל לא נכון. אני יכול לשתות רק חלב מהבוקר עד הערב וכלום – הקקי שלי יהיה מוצק כמו עופרת יצוקה. באותה מידה, אני יכול לאכול המבורגר אחרי המבורגר ועדיין לשלשל כאילו לקחתי תרופה ייעודית לזה. התזונה היא לא פקטור, זה הכול הקטע הנבואי. ועכשיו, ככה פתאום, נושלתי מכול כוחות הנבואה שלי.

זה התחיל לפני חודשיים ככה, כשהקקי שלי התחיל להיות פחות ופחות תדיר. בהתחלה חשבתי שהוא צובר כוח בשביל נבואה סופר חשובה – ממש כמו שלוקחים כמה צעדים אחורה בשביל לצבור תנופה לפני שלולית גדולה. עם הזמן זה הלך והתבהר שאולי המצב לא כל כך פשוט. ניסיתי לגרד נבואות פה ושם ממה שכן יצא, אבל זה היה לא מדויק בעליל. חברה שלי באה ואמרה לי שהיא חושבת שאנחנו צריכים לקחת הפסקה בשביל לחשוב על דברים. לא ידעתי מה להגיד לה - בלי הקקי שיזהיר אותי, ממש לא ראיתי את זה מגיע. בלית ברירה, אמרתי לה שבסדר. אם הייתי מוכן לזה מראש אז בטח היה לי איזה טיעון בשלוף שהיה גורם לה להתאהב בי מחדש. כמה ימים אחרי זה, פספסתי קידום מאד חשוב בעבודה. הבוס שאל אותי אם אני רוצה לעבור לתפקיד אחר שדורש הרבה יותר אחריות אבל כולל גם העלאה משמעותית במשכורת. אמרתי לו שאני אחשוב על זה. בגלל ההססנות שלי הוא הלך והציע אותו למישהו אחר. אילו רק הייתי מוכן לזה מראש, בטוח הייתי מסכים.

הרגשתי כמו עלה נידף ברוח – נזרק לכל עבר בהתאם לגחמותיו של איזה גורם שרירותי. בלי הקקי, לא היה לי מושג למה לצפות. מול כל דבר שהגיע, הייתי צריך לשלוף מהשרוול – ואני, הולך תמיד עם גופיות. איך לעזאזל אנשים חיים ככה? איך הם מסתובבים עם תחושת החוסר אונים הנוראה הזאת כל הזמן? לא משנה כמה לא רציתי, הייתי חייב לתת למצב החדש הזה צ'אנס. להיות בן אדם רגיל זה ללא ספק על הפנים, אבל אם אני אוותר עכשיו רק בגלל העצירות הנוראית הזאת, מה זה יגיד עליי בתור בן אדם? האם לא הייתי יותר מכלי קיבול לחרא? האם אני לא שווה כלום בלי תוצרי המעיים שלי? לא! החלטתי להלחם! לעמוד מול שרירות הלב של הגורל ולהגיד בגאון "אין לי מושג מה הולך להגיע, אבל מה שזה לא יהיה, אני אעמוד מולו ואנצח".

עכשיו אני עומד פה עם האקדח ביד ומתכונן לירות לעצמי בראש. אני מודה, התוכנית לא בדיוק הלכה כמו שקיוויתי. בסופו של דבר, לא בדיוק עמדתי בגאון מול שרירות הלב של הגורל – יותר נכון להגיד שהפשלתי מכנסיים, התכופפתי ונתתי לגורל לזין אותי בתחת. זה היה חתיכת חודש קשה וגיליתי על עצמי כמה דברים לא כל כך נעימים. כנראה שבכל זאת לא הייתי מוכן לחיים בלי הקקי שיכווין אותי. לא נורא, לפחות ניסיתי. אני דורך את האקדח. איך שאני עושה את זה, מתחילה לגרד לי הביצה הימנית בטירוף. במקום לירות לעצמי בראש ולסיים את הגירוד יחד עם כל השאר, אני מגרד. אם כבר מתאבדים, אז לפחות שיהיה בנוחות. אני מגרבץ עם יד שמאל בכל הכוח, אבל שום דבר לא עוזר. אני מניח את האקדח בשביל לתת קונטרה עם יד ימין ולפני שאני מספיק להביא אותה אל האזור הרלוונטי – הגירוד מפסיק. מאד תמוה. אני מושך בכתפיי ומרים שוב את האקדח. כמו שעון שוויצרי, הביצה הימנית מתחילה שוב לגרד. אני קולט שמשהו מוזר הולך פה. אני מניח שוב את האקדח. הגירוד בביצה מפסיק. אני מרים אותו. הגירוד מתחיל מחדש. מניח. מפסיק. מרים. מתחיל. פתאום זה ברור כשמש – הביצה הימנית מנסה להציל לי את החיים. אני מחבר אחד ועוד אחד ומבין שבמשך כול הזמן הזה לא איבדתי את הכוחות שלי בכלל – הם פשוט עברו מהקקי שלי לביצים. הללויה, הכול יהיה שוב בסדר.

החיים שלי חזרו למסלולם התקין מאז. עכשיו אני יודע שלפני שהולך לקרות לי דבר טוב, ביצה שמאל מגרדת לי – ככל שהוא יותר טוב, ככה היא מגרדת יותר. ואם זה דבר רע, אז אותו הדבר רק עם ביצה ימין. במהלך בדיקה שגרתית אצל הרופא, הוא אומר לי שכנראה שנדבקתי בכיני ערווה. ברגע שהוא אומר את זה, הביצה הימנית מתחילה לגרד לי וישר אני קולט שזה רופא עם כוונות זדון. אני אומר לו שילך לחפש את החברים שלו, מרים את המכנסיים וחותך משים. בדרך החוצה מקופת חולים ביצה שמאל מתחילה לגרד לי וכשאני עוצר לבדוק למה היא מתייחסת, אני שם לב לשטר של עשרים שזרוק המדרכה. אני מחליט לקנות איתו תחתוני בוקסר אלגנטיים. ככה זה בחיים – לפעמים צריך לתת בשביל לקבל.