I can't get no satisfaction

כנראה שעד הרגע הזה מעולם לא הבנתי את משמעות המילה "סליחה". לפחות לא באופן רגשי כלכך כמו שאני חווה את המילה הזאת כרגע.

אפשר לומר שרק עצם המראה של המילה הזאת, משהו בצורה הויזואלית שלה ובדרך שהיא מתקשרת לי לגוף ולראש- גורמת לי לתחושה ממש נעימה ומוזרה נכון לרגע זה ממש.

אחרי כל השנה הזאת הייה לו האומץ לבקש ממני סליחה. אפילו לא לבקש- לכתוב אותה. קיבלתי את הסליחה מאדם שלא ציפיתי מעולם שיבקש ממני את אותה. בכי של אושר מוזר פורץ מתוכי. אני מאושרת שהוא מצא את המקום בעצמו לבקש את הבקשה שאולי היתה לו הכי קשה. אני אוהבת אותו כלכך, וגם כשהוא פגע בי אהבתי אותו. יש לי דברים רבים לשבת ולחשוב עליהם בכיפור הזה- האם אני סולחת לו כל כולי? האם לא רק הלב שלי סלח לו , אלא גם הראש?

מתרגשת!

תמיד חשבתי שזה נורא עצוב, הבלוגים הריקים האלה.

כלכך חבל שאנשים כבר לא מתעניינים יותר מדי, לא מתעמקים.

גם אני קצת כזאת. מה, להתחיל לקרוא עכשיו את כל הפוסט הזה?!

סתם חבל לי.

אני רוצה לשתף אתכם בשיר קסום ויפהיפה של לאה גולדברג. יש משהו בשיר הזה שמכניס לאווירה מסויימת. אני ממש יכולה לראות את ההתרחשות קורית כשברקע המנגינה המדהימה של השיר (מי שמכיר). מעבר לזה שהשיר הזה נורא מדבר אליי בזמן האחרון. 

האמנם עוד יבואו ימים     בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,
ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת,
או שלפי-שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפיך, חזך, צווארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע,
וראית את השמש בראי השלולית הזהוב,
ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,
ומותר, ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט 
השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.