I can't get no satisfaction

לפני חמישה ימים חזרתי מאחת החוויות המטלטלות, מרגשות, משמחות ומשמעותיות ביותר בחיים שלי. כמה שלא ניסיתי לעבד במוח את כל החוויה הזאת בארבעת הימים האחרונים, זה לא מתעכל אצלי. המסע לפולין תמיד נשמע לי רחוק כזה, מסע בלתי אפשרי שאני לא אצליח לעמוד בו. ביום- יומיים- שלושה הראשונים חשבתי שאני מתפרקת ומתפזרת לחתיכות. לראות במו עיני את אושוויץ ביקרנאו, איפה שההורים של סבא שלי נרצחו. לטייל ביער נידח בטיקוצ'ין ולראות בורות ירייה..והסרטים שרצים לך בראש.

כן, הייה קשה מאוד, ולפעמים הרגשתי סוג של רוח רפאים, עיניים בלי גוף. משהו בלתי מוגדר שמתהלך בחלל ולא מבין. עם הדברים המוחשיים (כמו שיער, נעליים, מברשות, תיקים, בובות..) הייה לי הכי קשה. במחנה ההשמדה במיידאנק יש צריף מלא בנעליים מפוחמות. מסדרון אינסופי מלא במשהו שהייה פעם, בתקופה אחרת, נעליים של נשים, ילדים, גברים..לא יכולתי לעמוד.

אבל שלא תחשבו שכל המסע הזה הייה מלא בעצב, בבכי, בכעס או בכל רגש שלילי אחר. בנסיעות הארוכות באוטובוס הייה נורא מצחיק! תפסתי את עצמי מריצה בדיחות שואה בספסל האחורי, ובהתחלה (אני מודה), הרגשתי קצת רגשות אשם. אני נוסעת לי בכיף ברחובות שהיו פעם גטו ורשה, ובמקום להרגיש משהו מבפנים- אני צוחקת ומצחיקה את האוטובוס. עד שהבנתי עם עצמי שזה בסדר, שיש מגוון דרכים להתמודד עם הדבר העצום הזה ושום דרך אינה פסולה או שגויה. הבנתי שאסור לי לצנזר את עצמי, אני מוכרחה לתת לעצמי להרגיש ולהתבטא איך שהגוף שלי מאותת לי. באחד מהימים שם, ממש אחרי שיחה לילית עם כל הקבוצה שלי, קיבלנו מכתבים מההורים. פתחתי את המכתב וקראתי בהשתאות את ששת העמודים שאמא כתבה לי. אני חייבת לומר שהלב שלי, שהתכווץ כבר ביום השני למסע במחנה ההשמדה אושוויץ, התכווץ לחלוטין. בכיתי ובכיתי ובכיתי והתגעגעתי הביתה. היא כתבה לי שם קצת על אבא שלה (סבא שלי), על איך שקרוב לוודאי אני מרגישה עכשיו, ועוד כל מיני דברים שעדיף שישארו ביני לבינה. וזו היתה אחת מהתובנות הראשונות שלי במסע- המשפחה. למדתי להעריך את המשפחה שלי, לא לקחת את החברים שלי והמשפחה שלי כמובנים מאליהם. פתאום חמימות נעימה מילאה אותי ואהבתי את המשפחה שלי יותר מאי פעם.

בפן החברתי- השכבה כולה חזרה מהמסע כמשפחה גדולה. כולנו אחים, ההתגבשות במסע מאין זה היא בלתי תיאמן! אני לא האמנתי שנחזור ונהייה כ"כ מאוחדים וזה מחמם את לבי.

במהלך המסע הזה למדתי להכיר את עצמי. למדתי להבין מה אני רוצה להיות. אולי אפשר לומר גם שלמדתי איך להבדיל בין הטוב לבין הרע, למרות שזה לא חד משמעי כי בכולנו יש טוב ויש רע, ולפעמים קשה לנו להבדיל בין מה שאנחנו עושים טוב למה שאנחנו עושים רע. אני לא בטוחה שהנאצים חשבו שהם עושים משהו שהוא רע מוחלט. הם בכלל חשבו שהם עושים טובה ענקית לאנושות- אבל אני לא אכנס לזה כי הבטחתי לעצמי לשמור את אינסוף התובנות שלי לעצמי. לפחות בינתיים.

הנה כמה תמונות שרציתי לחלוק עמכם. ולכל אלה שטרם יצאו למסע ומתלבטים אם לצאת או לא- תצאו. זאת חוויה אדירה (וממש לא רק עצובה). אני מבטיחה לכם שמעבר שתכירו את ההסטוריה של העם שלכם- אתם גם תלמדו להכיר את עצמכם, מקרוב. תלמדו להכיר את חברים שלכם, תלמדו להעריך את החיים שלכם, ומעבר לזה- האוכל מעולה בפולין! עזבו את כל מה שאמרו לכם. האוכל הייה מצויין. ספרו לי חוויות אם כבר נסעתם.

^ אושוויץ 1. זה המחנה של "הנידונים לחיים" כלומר הם עובדים שם בשביל הנאצים.

^מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. זוהי הכניסה ממבט של הנמצא בתוך המחנה.

^השלט המפורסם בכניסה לאושוויץ 1 (מחנה הנידונים לחיים) "העבודה משחררת". כמובן בציניות.

^חלק מחומת גטו ורשה.


הגדר החשמלית ב"אושוויץ".

^נרות נשמה מעל לבורות הירייה ביער טיקוצ'ין, לזכר קהילת טיקוצ'ין שנספתה.

ערימות נעליים במחנה העבודה אושוויץ 1.

בית נטוש במה שהייה פעם גטו ורשה.

^טרבלינקה.

^הדרך האחרונה של קהילת טיקוצ'ין.

אני מוכרחה להודות שחסכתי מכם את הדברים המחרידים באמת שיצא לי לראות. תאי גזים למיניהם, תנורים לשריפת גופות, הר אפר ועוד כל מיני..פתאום כשאתה שם אתה קולט שכל זה הייה פשוט מפעל! כמו מפעל לייצור בגדים, מפעל לייצור כפתורים; זה הייה מפעל לייצור מוות. וזה הזוי! תחשבו על זה, זה לא נתפס! לכל מי שעוד לא נסע והמסע נמצא עוד לפניו- קחו איתכם מחברת או יומן לכתוב בהם. אני כתבתי לכל אורך המסע (באוטובוס, באמצע דיונים, בטיסות) את כל מה שהרגשתי. אשמח לכתוב פה פעם על איזה יום אחד שהייה לי שם. אמרו לי מה דעכתם. שבוע טוב ותחילת שנת לימודים נעימה!

בחופש הגדול שלקראת כיתה י"א, החלטתי לקחת את עצמי בידיים; לקחתי את אמא שלי לקניון והיא קנתה לי המון בגדי מותגים. אני מניח שציפיתי שיגיע איזה שינוי במעמד החברתי שלי, או בי; וחשבתי בתום לבי שהשינוי צריך לבוא מבחוץ. אז כן, הגעתי ליום הראשון של כיתה י"א וחבורת הבנות הקשקשניות התנפלו עליי והחליטו לאמץ אותי בתור ידיד המחמד שלהן, אבל הערסים המשיכו עם צעקות ה"שמעון" הלועגות האלה, שגרמו לי לרצות שינוי אפילו יותר גדול. והנה עברה כיתה י"א. השקעתי בלימודים את נשמתי ואפילו נתתי לשני ערסים מכוערים להעתיק ממני במבחן באזרחות. ממש בתחילת החופש האחרון שלי, שנייה לפני כיתה י"ב, החלטתי להתאמץ קצת יותר. צעקות ה"שמעון" החלו לדעוך לקראת סוף השנה, ואני ניצלתי את שעת הכושר לנסות ולהתחבר עם חבורה חדשה. התחלתי לדבר עם אחת שהיתה חברה טובה של אחד הערסים. יצאנו כמה פעמים למרכז העיר, ובאחת הפעמים גם חבורת הערסים הגיעה. אני לא בדיוק זוכר מה הלך שם באותו ערב מטושטש, אבל הם התחילו לשתות ולשתות ולשתות.. מרוב אלכוהול אחד מהם איבד את עצמו לחלוטין והייה צריך לקחת אותו הביתה. ידעתי שאני גר קרוב אליו אז הצעתי לתפוס איתו מונית, וכך הייה. "אתה יודע שמעון? אתה לא כלכך נורא כמו שחשבתי. בעצם, אתה ממש לא נורא." "גם אתה לא כל-כך נורא כמו שחשבתי. ולא קוראים לי שמעון" "אהה אז איך קוראים לך?" "גם ככה אתה לא תזכור עד הבוקר" "אני אזכור" "קוראים לי.." ואז הוא הקיא את חייו על מושב העור החום של הנהג מונית העצבני.

ירדנו ברחוב שלו והעליתי אותו הביתה.

בבוקר הוא באמת לא זכר כלום, והוא גם המשיך לקרוא לי "שמעון", אבל אני ידעתי היטב שאת המטרה שלי- השגתי.

הדם שלי ביקש את זה, הגוף שלי התחנן. הוא התרגל.

התחלתי לרוץ ברחוב, בטח אנשים חשבו שאני רץ מי יודע לאן, אולי כדי לא לאחר לפגישה חשובה עם הבוס, או עם החברה..

והנה- מכולת צנועה, עומדת שם בתמימות, גדושה ועמוסה בכל טוב.

נכנסתי במהירות, נוטף זיעה קרה. ממתי אני מזיע ככה? הפעם האחרונה שהזעתי ככה, נזכרתי, הייה כשעוד שיחקתי כדורסל בנבחרת של ביה"ס, בתקופה ההיא, כשעוד רציתי להיות שחקן כדורסל, כשעוד היו לי חלומות.

העיניים קלטו את המקרר המאורך הזה עם הקוקה קולה שמצוייר עליו. אני מכיר את הסמל הזה כלכך טוב, אבל פתאום הוא קיבל משמעות חדשה, משמעות מוחשית כזו, כאילו אני יכול ממש ללגום מהסמל. פתחתי את הידית בכוח, שלפתי מהמדף האמצעי את הבקבוק המוכר כלכך. כמובן שלא לקחתי את הבקבוק הראשון, הרי ידוע שאלה הכי פחות קרים. ואני אוהב קר. קר כלכך עד שהלשון נכווית מקיפאון.

כמעט וחיבקתי את הבקבוק ונסתי על נפשי, כבר התרגלתי שהמוכר במכולת שמתחת לבית שלי מספיק שהוא רואה אותי, מחייך ואני יוצא. הוא כבר יודע לרשום אותי באוטומט. אבל זה- מוכר שלא הכרתי. אז פשוט חייכתי ועמדתי לצאת. בכל זאת, אנשים כבר מכירים את הפנים שלי. 

עכשיו כשאני חושב על זה, לא הצגתי את עצמי כמו שצריך. אני אבי כהן, המנכ"ל של "קוקה קולה". ירשתי את הג'וב המפוקפק הזה מאבא שלי. לא שהוא מת הפגר הקטן והממזר הזה, אבל הוא החליט להוריש לי את החברה כבר מעכשיו, כשהוא בן 65 ובריא כמו שור. הדבר הטוב ביותר בכל העסק הזה הוא שאני מקבל קולה בחינם לכל החיים. מסודר לגמרי.

מכל מקום, איך שעמדתי כבר לצאת מהמכולת, המוכר עוצר אותי "לאן אתה חושב שאתה הולך?" עניתי לו שאני אבי כהן, המנכ"ל של קוקה קולה, והתחלתי לספר לו שירשתי את הג'וב המפוקפק הזה מאבא שלי.."זה לא מעניין אותי. 8 שקלים בבקשה." "אולי לא שמעת אדוני המוכר" עניתי לו, "אבל אני אבי כהן, המנכ"ל של קוקה קולה.." המוכר הזה, שגם לו משום מה קראו אבי, ביקש ממני להציג לו תעודה או מסמך שאני אכן אבי כהן מנכ"לה של קוקה קולה. מכיוון שאינני נושא עמי שום תעודה או מסמך בהתחשב בעובדה שעד עכשיו כל המוכרים, כולל המוכרים בכל-בו, בצרכנייה, בקיוסק, באספקה ובמכולת מתחת לבית שלי זיהו אותי מיד, לא חשבתי שאי פעם אזדקק לחתיכת נייר מזהה שכזו.

"תשמע אדון אבי המוכר, אני אבי כהן. בטוח שמעת עליי בעבר, אני המנכ"ל של קוקה קולה. תיזכר בפרסומת בה הופעתי בשנה שעברה, הפנים האלה, השפתיים האלה נצמדות לבקבוק- בדיוק כזה! כמה עוד אבי כהן פגשת עוד בחייך?! נו, בחייך!" לא נראה הייה שהוא מזהה. האגו שלי הלך והצטמק, כל העבודה וההשקעה שהשקעתי במפעל הזה, החיים שנתתי בכל בקבוק קולה, התביעות ששילמתי, הכל התגמד ליד אותו מוכר שלא זיהה שאני, אני, אבי כהן המנכ"ל של קוקה קולה.

אז מה עשיתי? ויתרתי. ויתרתי לאבי הכלומניק הזה ושילמתי לו 8 שקלים. חמישה שקלים במטבע, עוד מטבע של שני שקלים ועוד שקל, כך שהוא אפילו לא הייה צריך לתת לי עודף. הרגשתי שאני כלום. באותו הרגע רציתי לחזור להיות אותו כדורסלן מיוזע בתיכון.