I can't get no satisfaction

בתקופות מסויימות, כאשר איזו בחורה משכה את עיני ולפעמים גם את לבי, הראש השתגע. אני זוכר שהייתי תופס רגליים קרות ובורח. המשפט של אמא הייה דופק בי "אם הייה ספק- לא הייה ספק אם הייה ספק- לא הייה ספק אםהייהספק-לאהייהספק".. אח"כ כמובן שהייתי מתחרט. היו ביניהן דווקא בחורות מוצלחות.. עכשיו אני כבר בן 62, ואני יכול לומר שאמא שלי, עם כל הדברים המשונים שהיא עשתה בחייה, מילמולים חסרי תכלית, תפילות לאלוהים הזה שהיא הרכיבה לעצמה, עם השנים הבנתי כמה שהיא צדקה. 

בזמן שאני כותב, אני תופס את זה שהרגע יצאתי מהשגרה. זה די מסעיר, די מבלבל אותי. אני מרגיש שהעולם, שנע על ציר קבוע, זז ממש במילימטר ושינה את מסלולו. אולי גם את הכתיבה אני אהפוך למשהו קבוע.

לפני זמן לא רב חידשתי את המנוי שלי לתיאטרון. בכל פעם שאני מתלבש יפה כדי לצאת (לפעמים עם אשתי, לפעמים לבד) לראות איזו הצגה חדשה של בקט או יונסקו, אני מרגיש שאני משנה ולו במעט את השגרה. אני אוהב שלפני הצגות יש את ההרצאות האלה, שמכינות אותך טוב טוב לקראת ההצגה. אני תמיד יודע להזכיר למרצה את השנים בהם פירסם המחזאתי את המחזה שלו, או באיזו שנה נפטר. מאז שאני צעיר רציתי לכתוב מחזות. רציתי שיתפרסמו ושהשם שלי יהייה רשום באותיות בולטות כאלה, כמו שראיתי בספרי ילדים המודרניים שיצאו, ספרי הארי פוטר.. החלומות שלי נעולים במגירה השלישית מלמטה בחדר העבודה. את המפתח איבדתי ואני חושב שעשיתי זאת בכוונה, פתאום עכשיו נזכרתי בזבל המתוייק שם, מחזות שטות שכתבתי בעת שחיכיתי בתחנות רכבת או באוטובוס, אני לא זוכר. מוטב שירקבו שם. אולי כשאמות אשתי תחליט לפרסם את יצירות הכלום האלה, אבל מה איכפת לי, אני כבר אהייה מת.

אתם מכירים את זה שלפעמים אתם מנסים להיזכר מה אתם לובשים, מבלי להסתכל. מתאמצים ומאמצים כל שביב במוח לנסות להיזכר איזה גרביים גרבתם היום. מריצים את הבוקר שלכם..פתחתי את הארון, פתחתי את המגירה השלישית, הוצאתי את הגרביים, איך הם נראו? וכלום! זה קרה לי בבוקר.

כמו תמיד, ישבתי לקרוא את עיתון הבוקר על כוס קפה שחור חזק. וממש באמצע שקראתי את שורת ההמלצות במדור התרבות, המוח ניסה להיזכר איך הייה נראה הבוקר שלפני 6 ימים, וזה שהייה לפני 10 ימים, וההוא שהייה שלשום, ופשוט לא נזכרתי. אני יודע שבעיקרון קראתי עיתון, ושבעיקרון גם שתיתי קפה שחור חזק, בלי סוכר. אני גם יודע שבעיקרון לבשתי חולצה מכופתרת ומכנס, ושבעיקרון אחרי החיים מגיע המוות. אבל לא הצלחתי להיזכר במדוייק איך למה ומה קרה באותם הבקרים. זה הרג אותי, הרג אותי מבפנים. הרגשתי מרוקן, כמו בלון של יום הולדת שמתרוקן מתוכו האוויר. אני שונא את חגיגות היום הולדת האלה. אולי סתם בגלל שאני זקן.

סוף סוף אני מרגישה סוג של טוב. אפילו שהעבודה שלי מתסכלת אותי ואני כלכך קלאמזי, וכבר פעמיים יצאתי משם בוכה (התחלתי לפני 3 פעמים), הלחץ הזה והדחיסות עושים לי טוב.

השבוע יצאתי עם מישהו אחרי שדיברנו כמה פעמים בטלפון אבל מעולם לא התראינו. ישבנו על קצה של הר יפהיפה שקרוב אליי הביתה, וככה חלפו להן השעות בדיבורים וצחקוקים של מבוכה שהפכו להיות צחקוקים של חיבה..מדי פעם הרגשתי את המבט שלו ננעץ בי, מבט כזה חיובי, אני אפילו לא יודעת איך להסביר או לתרגם את אותו מבט..פשוט מבט שהרגשתי שהוא טוב. אולי הוא חיכה שאפנה את מבטי אליו ונתנשק, אבל זה לא הרגיש לי נכון באותו הרגע ואני לא מתחרטת על כך בשום אופן! הוא פשוט הקסים אותי לגמרי! שנינו היינו באותו הראש והשיחה קלחה לנו..מזמן לא פגשתי בחור כלכך מיוחד. רוב הבנים שמתעניינים בי רוצים ממני דבר מאוד מסויים. קל לנצל אותי כי אני נותנת רושם של תמימה, ילדה טובה שכזו, ואע"פ שזה נכון, איתו זה כן הייה אחרת. הוא באמת התעניין באדם שאני, והוא הייה כלכך נבוך ומבוייש אבל בצורה מושכת כזו. אני נזכרת בערב הזה ועולה לי חיוך ענקי על הפנים.

בסוף הפגישה ראיתי שהוא רוצה להגיד לי משהו כזה אבל מתבייש, אז שאלתי:"מה?" עם חיוך. "אממ..סתם אממ..רק רציתי להגיד ש..הייה לי ממש כיף חח ושאני ממש אשמח לפגוש אותך שוב, אם.." "גם אני ממש נהניתי!" "באמת?" "כן! באמת שהייה ממש כיף" "אז..רוצה שניפגש שוב מתישהו..?" "כן! אממ..נדבר כבר :)" חיבוק ממושך ונשיקה באוויר.

מאז אנחנו מסתמסים לנו ומדברים והחיבור שלנו הייה מורגש ללא ספק!

אני יודעת מנסיון קודם ולא כלכך מוצלח שהייה לי עם שני בנים בסה"כ זה שתמיד איכשהו הייתי נותרת עם סימן שאלה ענקי לגבי מה אני רוצה מהם והאם זה מתאים. אבל הפעם יש לי בראש מין כן! ענקי כזה עם סימן קריאה. זה הולך לכיוון כלכך טוב והייה לנו חיבור מהיר מאוד יחסית. אני מרגישה ויודעת שזה הדדי.

הפחד הנוכחי של הוא שאם נגיד ניפגש שוב, אולי זה לא יעבוד כלכך טוב כמו בפעם הראשונה? אולי אני אשעמם אותו בשלב מסויים והוא יחשוב שאני סתם "אחת כמו כולם" וילך ויחפש לו אחת אחרת? אני מפחדת שאני מטפחת את הציפיות שלי יותר מדי ובסוף אני כרגיל, אפגע.

כמעט ואף פעם לא הייה לי כזה "קליק" עם מישהו במהירות כזו..דיברתי איתו באמת מהלב שלי, הייתי הכי הכי עצמי בעולם. אז למה אני חוששת כלכך מפגישה חוזרת איתו? הרי הייתי עצמי! וגם אמשיך להיות עצמי! ועל מה נדבר בכלל? דיברנו על הכל! :)

תקופה טובה מאוד. חבל שהעבודה מחרבנת את הכל.

המשך שבוע טוב!