I can't get no satisfaction

לפעמים צריך לדעת מתי להגיד די.

כמו התמקחות בשוק- הסוחר יודע שאחרי כמה דקות של מיקוח הוא ייקבע בסוף את המחיר הסופי. הוא יגיד "די. עכשיו תשלם."

אחרי שלוש שנים שהוא יושב אצלי בראש, לוקח את השינה מהלילות, משתלט לי על כל דף מהיומן ועל כל חלום. אני מרגישה ששלוש שנים פשוט שימשתי הסמרטוט שלו. כשהוא רצה- אני באתי. וכשהוא פתאום החליט לריב- רבתי. ולדבר- דיברתי, ולהקשיב לו- הקשבתי.

והשבוע האחרון, כולו מלא בפרפרים של אהבה ענקית שעומדת בפתח, ציפייה שעומדת להתממש, הנה ממש עוד רגע, מולי. זה קורה! והוא מאכזב. שוב ושוב ושוב. הוא לא עקבי במה שהוא משדר: פעם אחת הוא מעביר מסרים של התעניינות, ואז פתאום הוא מתרחק באורך משונה. אז אני, באופן טבעי אומרת לעצמי "אם כבר שלוש שנים אנחנו מנסים ומנסים ומפחדים ופוגעים ונפגעים ואוהבים ומתאהבים, אולי כדאי לעשות סוף סוף מהלך אחרון שיקבע את התוצאה הסופית של המשחק." אז יזמתי. 

"אממ..מ...רוצה אולי לעשות משהו היום בערב?" "אולי תבואי אליי?" "יאללה בכיף!". כמובן שזה לא יצא לפועל, כמו עוד דברים שניסיתי והתעקשתי כמו ילדה קטנה שרוצה את הסוכרייה שלה. ונאבקתי בשביל להשיג אותו, ונלחמתי, אבל הכל לשווא. שום מאמץ או נכונות להראות איכפתיות או אהבה כלפיי. אני מרגישה שרימו אותי בפרצוף, שכל המבטים האלה של "בואי. איתי. עכשיו. אני. רוצה. אותך. שלי. עכשיו. בואי."- זה שטויות!!!!!

אז החלטתי- לא עוד. אני לא אהיה סמרטוט של אף אחד, ולא הילדה הקטנה עם הסוכרייה שתמיד תהייה כאן כשתרצה- שאבוא, שאקשיב, שאריב, שאדבר, שאצחק, שתאהב.

מחר הוא יום חורץ גורלות עבורנו. מחר אני אגיד לו באופן חד וחלק: או שהוא לוקח את עצמו בידיים, מראה לי השתדלות (גם אם הוא לא בדיוק ידע מה לעשות, אולי מפחד מהסיטואציה או נרגש, אני אעריך אפילו רק את הניסיון שלו להצליח), או שעם כל הכאב והעצב העמוק והכנה שבתוכי, אני נאלצת להגיד לו שנסיים עם זה כאן. לא רוצה להיפגע יותר או לבכות לתוך הכרית שלי. גם אם זה אומר לוותר עליו אני לא מוכנה לסבול יותר ולהתייסר מכל הערה שלו, או מכל טלפון שהוא לא מתקשר, או ממחמאה שהוא לא אומר, או מחיזור או מיוזמה שהוא לא מבצע, לא בוכה יותר.

אז כן, לפעמים חייבים לדעת מתי להגיד די.

אפילו שזה כואב, שורף וצורב עמוק בפנים. 

אפילו שהדבר היחידי שבא לי לעשות זה לתת לעולם להחליט את ההחלטה הסופית הזאת (לדוגמה- שיר ברדיו?), רק כדי לא לבצע אותה לבד.

אפילו שהדבר שאולי הכי קשה לעשות זה הדבר שיהייה הכי טוב בשבילי. הולכת להיות תקופה קשה אבל אני אעבור אותה!

סוד-

אני כאן רק כדי לא להיות בפייסבוק. השתעבדתי באופן קשה לרשת החברתית הסתמית הזאת.

והנה, נכנסתי שוב. אין לי משמעת עצמית בכלל.

ועוד סוד-

אני נכנסת לפייסבוק כי אני מחכה למישהו שאני מאוד רוצה שיתחבר, כי כשהוא יתחבר אני אוכל לקוות שהוא ישלח לי הודעה. עד כמה אובססיבי זה? אני יכולה לשבת שעות ולבהות בעיגול הירוק הזה, והלב כאילו קופץ ונשאר אי שם למעלה ולא נוחת- עד שהוא מתנתק. כמעט ואין דבר יותר משמח בזמן האחרון מהדיבור איתו, מהמחשבות עליו. בעצם, זה הדבר הכי משמח כרגע. אף פעם הוא לא עשה לי כל-כך טוב! אחרי הרבה שנים שאני מכירה אותו, האהבה שהיתה פעם ילדותית, מתחילה לקבל צורה בוגרת יותר. מגלים זה את זו מחדש ואני מאושרת!

הוא עדיין מחובר.

כן, נכנסתי שוב לפייסבוק, בפעם ה-20 לפחות ליום זה. לא יודעת מה מרגש שם חוץ מהעובדה שהוא מחובר, שהוא נגיש עכשיו, שבלחיצת מקלדת קלילה אני יכולה לדבר איתו. על סתם דברים. אני מרגישה שטחית כשאני נכנסת לפייסבוק, מרגישה שאני משתעבדת לעולם הטכנולוגי שגורם לאנשים לאבד את היכולת לנהל שיחה פשוטה בחיים האמיתיים, שאני..

הוא שלח הודעה!!

הוא מדבר שטויות. יש לו נטייה לעשות את זה והוא יודע שאני שונאת כשהוא עושה את זה אז הוא עושה דווקא. כמו ילד קטן. קשה איתו, כלכך קשה איתו. אבל כשטוב איתו- כלכך טוב איתו.