כשציחצחתי שיניים היום בבוקר, הן נראו לי קצת צהובות באיזור העליון שלהן. התחלתי להבריש באינטנסיביות, מלמעלה כלפי מטה, כמו שד"ר בת-שבע רופאת השיניים שלי ציוותה עליי לעשות, ואז נזכרתי בחוט הדנטלי שלא ראה אור מאז שדחפתי אותו עמוק למגירה בחדר האמבטיה. בסופו של דבר השיניים לא הלבינו. וזה שדאגתי שאבא יוסיף לרשימת הקניות "משחת שיניים עם מלבין שיניים- תוצאות מושלמות תוך 28 יום!" רק הרגיז אותי יותר- איפה בדיוק התוצאה המושלמת שהובטחה לי?! ועוד יותר הכעיס אותי, שנזכרתי פתאום באיזו פרסומת עם רופא שיניים חייכן, שממליץ על כל מיני משחות, ובתוך תוכי אני יודעת שהוא בכלל לא משתמש ב"קולגייט", אלא ב"ויקו". אני לא אוהבת איך שאני נראית בבוקר. כל בוקר אותו הסיפור; אני מכריחה את עצמי להיראות יפה מול המראה (כי אומרים שאישה יפה באמת, היא מי שנראית נפלאה ורעננה גם בבוקר), ואחרי שאני מתאכזבת, אני מורחת שכבה יפה של איפור ובורחת מחדר האמבטיה. אבל הפעם, האיפור נאפר בדיוק כפי שהגורל ציפה ממנו להיאפר, ע"פ ייעודו כמובן. אולי יום טוב קשור בדברים הקטנים האלה, ואולי לא. אבל בטוח יש חוק מסויים או איזושהי תלות רגישה בתנאי התחלה, שמשפיע בצורה כלשהי על הדרך שבה היום מתנהל.
אז אחרי הצחצוח השגרתי, ואחרי הבהייה הקצרה במראה והמנוסה הפחות- מהירה- מ ב ד ר ך- כ ל ל מחדר האמבטיה, לבשתי גרביים. את הגרביים האלה, לבשתי אתמול, בשיעור הנהיגה הלילי, שהיה מוצלח במיוחד. רציתי לבדוק אם אכן יש קשר בין תנאים ראשוניים מוצלחים- לבין תוצאה מוצלחת. אני קצת כמו מדענית, מבצעת ניסויים משונים בעולם. אבל אני מניחה שכולנו עורכים ניסויים כאלה ואחרים. מתחת למעטה החיצוני- נלבשה גם החזייה שלבשתי אתמול. אותה התסרוקת נעשתה בשיער, וחומרי הגלם הבסיסיים הללו כמעט צעקו לי שאני הולכת לעבור את זה ובהצלחה.
התחיל היום- הגעתי לביה"ס.
הלחץ כבר התחיל לעלות מכפות הרגליים, כמו מאין עיקצוצים, שמזרימים זרמי חשמל בכל הגוף. היה אפשר לראות את הלהט בעיניים שלי (בדיוק צילמו אותנו לתמונת המחזור, וכשהבטתי בתמונה שלי, ניכר היה על הבעת הפנים שלי סוג של מתח סמוי, מלא ברצון לקפוץ ממסגרת התמונה, לרוץ ריצת 60 ולחזור למסגרת להפסקת מנוחה). שצף המילים כבר לא היה יכול יותר להישמר בתוך הבטן, והן נפלטו לכל עבר כמו חצים-"היום יש לי טסט."
וזה כבר לא סוד.
והנה- שיעור נהיגה אחרון.
והנה- מחכים לטסטר שיגיע.
והנה- מחשבות חדשות מתחילות לטפס עליי: ביום כזה, שתנאי ההתחלה שלו היו מוצלחים. יום כזה, שבו צחצוח השיניים הפך לאירוע מיוחד של מה בכך, שבו האיפור ישב עליי בצורה מחמיאה במיוחד. יום כזה שבו כולם איחלו לי את כל ההצלחה הקיימת בתחומי כדור הארץ, הרעיפו עליי אנרגיות כה חיוביות- היקום צריך להיות מאוד בטוח בעצמו בשביל לגרום לפסיק כמוני לא לקבל משהו כלכך פעוט שאני רוצה.
וא התחיל הטסט. בתוך האור הירוק של הרמזורים ישבה דמות, זה היה גבר, שחייך אליי. את הפנים הירוקות העליזות שלו ראיתי הרבה במהלך 20 הדקות הקלושות הללו. זה היה בכיס שלי.
.
הבלימה הפתאומים של הטסטר, כשלא נתתי זכות קדימה לפונה ימינה בצומת, גרמה לי רק לחשוב לרגע על איך החיים והנסיבות בחיים גורמים לנו לפעמים לקבל דברים שאנחנו רוצים, ולפעמים להפסיד אותם. ואחרי יום שבו הכל היה מושלם, הבנתי שהרבה דברים תמיד רק כמעט מושלמים. כלומר, אפילו שכל הנסיבות של היום הזה רמזו לי שאני יכולה להרוויח ולנצח כל מה שאני רוצה, בסופו של דבר נכשלתי, אפילו בדבר כלכך קטן ושולי בעצם.
אז מה גורם ליום בעצם להיות טוב, או רע? האם יש חוק, כלל, תלות כלשהי בתנאי התחלה, נוסחא או משהו שאפשר להשתמש בו כדי להבטיח שיהייה יום טוב? ואם בכוחם של בני האדם לגלות איזשהו חוק או כלל או נוסחא כאלה, האם נוכל פשוט לחיות באושר לנצח?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I can't get no...