I can't get no satisfaction

אני ידועה בתור אחת כזאת שיכולה להתאהב בכל דבר בקלות. אז הנה, מצאתי אהבה אחת שהוצתה, אמנם במבט שני, אבל הוצתה כהוגן. ובלי יותר מדי הקדמות ודרמות כמו שאני בד"כ נהנית לעשות, אספר לכם שהתאהבתי בזמרת חדשה, שמביאה סגנון מוזיקה עדכני, כיפי ומקורי, והשירים שלה פשוט לא יוצאים לי מהראש. קוראים לה ג'אנל מונה (Janelle Monae), זמרת אמריקאית שחורה, בת 24, גרה בשיקאגו. קצת קשה להגדיר את הז'אנר המוזיקלי שלה, אבל אפשר לומר שהיא מערבת בתוך השירים שלה כמעט את כל סוגי המוזיקה- החל מפופ קליל וכיפי, ועד למוסיקה קלאסית בעירוב של רוק עם ניחוח מייקל ג'קסוני. חוץ מהעובדה שהיא פשוט יפהיפיה אמיתית ומשדרת סקס אפיל שקשה להתעלם ממנו, הקול שלה יוצא דופן, ובשירים שלה אפשר לחוש במשהו עמוק. משהו שקשה למצוא בזמרות הפופ בימינו.

אפשר לומר אפילו שהמוזיקה שלה "עתידנית" משהו, כלומר בגלל שהיא משלבת בין כלכך הרבה סגנונות מוזיקלים וכלכך הרבה השפעות, נוצר ז'אנר חדש מקורי רק לה. יש לה בשירים איזשהו סטייל עכשווי, ועוד בשילוב שפת הגוף שלה והריקוד המצחיק הזה שהיא תמיד רוקדת (משהו שדומה לסטפס) הכל נראה גרובי כזה...סטייליסטי...

ולמה התאהבתי רק במבט שני ולא בראשון? חבר שלי לשעבר במקרה העלה לפני כמה שבועות לפרופיל שלו בפייסבוק שיר חדש שלה. הייתי נורא סקרנית לראות מה זה השיר הזה שהוא כתב מעליו "אני פשוט מאוהב בה". שמעתי פעם אחת, ומיד נדלקתי על כל הקונספט המגניב הזה שהיא הביאה בקליפ הזה. משהו במה שהיא משדרת, המבט שלה, והקול הצלול הזה. הורדתי את השיר הזה והאזנתי לו כמה וכמה פעמים, וככל שהקשבתי יותר- כך התאהבתי יותר.

 זה היה השיר הנחמד הזה:

Tightrope:

, ויום אחר החלטתי לעשות מעשה- לחפש ביוטיוב עוד שירים שלה, לראות מה היא שווה. בהתחלה שמעתי כמה שירי פופ קצת "זולים" אפשר לומר, ממיני  האלבום הראשון שהיא הוציאה, אבל לא ויתרתי. גיליתי שהיא הוציאה אלבום חדש עם שם שקצת קשה לבטא "ArchAndroid" או משהו כזה, והשירים נשמעו לי נחמדים, לא יותר מדי מעניינים..ואז, שמעתי כמה מהם שוב, ושוב ופתאום כשהקשבתי באמת למוזיקה שלה ולמילים כבר לא יכולתי להישאר אדישה. יש באלבום הזה כמה שירים כמו: 57821, BabopbyeYa, Cold War ועוד ועוד..(כן, את רוב השירים קשה לבטא), שפשוט גורמים לי להתרגש. השירים היותר אהובים עליי זה השירים הקלאסיים, שבהם שמעים את הקול הנעים הזה שלה והגבהים הפנטסטיים שהיא מגיעה אליהם. יש באלבום גם כמה שירים שאני פשוט לא יכולה לסבול, כמו Locked Inside או Oh, Maker. גורמים לי עצבים כאלה, גם הם נשמעים "זולים" ומרגיזים. אני מרגישה קצת שחזרתי לתקופה ישנה נושנה שבה היינו, בתור ילדים, מעריצים כל מני מפורסמים יפים שקצת שרו וקצת רקדו. כיף להיות ילדה לפעמים, אבל הפעם זה שונה כי אני חושבת שהיא באמת מוכשרת, ויפה אמיתית (יש לציין). הנה כמה מהשירים שאני הכי אהבתי. מי ייתן ותשמעו את כולם עד הסוף ויותר מפעם אחת שבה תגידו, אולי כמוני "כן, נחמד. רגיל." תאמינו לי, אחרי שתשמעו אותה כמה פעמים- כבר אי אפשר שלא להתאהב בה. מדהימה.

Cold War:

BabopbyeYa שיר קצת ארוך, אבל שווה להקשיב לו עד הסוף, הסוף פשוט יפהיפה ומרגש:

Many Monns זה שיר שנחשב כ"סרט קצר" שהיא הוציאה. המנגנה בהתחלה מקסימה

כולי תקווה שתאהבו אותה ואת השירים שלה! מסקרן אותי לדעת- האם מישהו מכם הכיר אותה לפני כן? ומה דעתכם בכללי עליה? בעיני היא הולכת להיות ענקית, היא מביאה משהו כלכך חדשני ואפילו מהפכני בתחום המוזיקה. הרבה אומרים שהיא בכלל לא מקורית, בגלל שהיא משלבת בכל השירים שלה כלכך הרבה סגנונות ואין לה שום סגנון ייחודי, אבל בעיני זוהי בדיוק הייחודיות- היא משלבת את כל סגנונות המוזיקה ונותנת להם ביטוי ואינטרפטציה אישיים! שיהייה שבוע טוב, מלא מוזיקה. כיף להתאהב!

כבר הרבה זמן שלא כתבתי. לא יודעת אם זה מפאת חוסר הזמן ששמגביל אותי לאחרונה (להיות שמיניסטית זה בכלל לא קל), או שסתם זורם בי חוסר מוטיבציה לכתוב.

החיים זורמים להם בכיף. קצת תחושה שאני סוחבת איתי בבטן הרגשה של חוסר באהבה, אבל בכללי המנטרה שלי היא "חייך אל העולם והוא יחייך חזרה" והחיוך שלו בדרך כלל מלא שיניי אורביט מבריקות. אני לא יודעת אם אתם מכירים את התחושה הזאת של חיפוש כמעט נואש אחרי האהבה, וזה לווא דווקא אהבה זוגית, אלא דווקא אהבה שבוערת אצלך בפנים. אהבה למשהו או למישהו, כזו שמעוררת אותך בבוקר או גורמת לך ללכת לישון ברוגע עם מחשבות ופנטזיות כאלה..משהו שיסעיר אותי באמת.

יש לי את התיאטרון, שהוא העיסוק העיקרי שלי עכשיו. מי שלא מעורה בענייני התיאטרון וכו', בכיתה י"ב מעלים הפקת גמר רצינית כזו ומושקעת, שצריך בשבילה לוותר על רוב החיים. ואני (כמה נפלא) נבחרתי להיות דרמטורגית, שזה הפן האומנותי יצירתי של ההפקה ואני עוזרת לבמאי לתרגם מלל לתיאטרון ויזואלי על הבמה. מכל מקום, זאת אחת העבודות הקשות, והחיים לאט לאט חומקים לי מבין הידיים.

אבל זו אינה אהבה שממלאת אותי. כמו כל התרבות הצרכנית של המאה ה-21, גם אני רוצה רק עוד ועוד ושום דבר לא מספיק לי. אני כמהה לאהבה, וכשאני מקבלת קצת אני רוצה יותר, ויותר והמון. ועוד יותר מטרידה אותי השאלה- מה לעזעזל אני אעשה בצבא?!

אני יודעת שאני רוצה לעשות שנת שירות איפשהו, השאלה היא איפה? והאם כבר איחרתי את המועד? מפחיד אותי, מה שיגיע אחרי התיכון. אני כלכך קשורה ומחוברת לביה"ס שלי, מרגישה בו בבית כלכך, מוגנת. אני אוהבת להגיע כל בוקר לבי"ס, לאנשים שם. יש שם משהו מיוחד שכלכך יהייה לי עצוב כ"כ לעזוב.